|
אני מסכים שקשה לצפות שהחוק יהיה פשוט כמו לוח הכפל, נניח. אבל השאיפה עדיין צריכה להיות שהוא יהיה פשוט ככל הניתן, ואני מרגיש שהחוק בישראל רחוק מאוד מהמצב האידאלי הזה. למשל, אם לא כל כך ברור שמקרה מסוים נכנס להגדרה של סעיף מסוים בחוק הפלילי, ותוצאת המשפט תלויה במידה רבה באיכות הייצוג המשפטי של הצדדים, באישיותו של השופט ובַמקרה - אז לדעתי הנאשם צריך לצאת זכאי. אשמה פלילית צריכה להיות פחות או יותר רק באותם מקרים שבקונצנזוס - היכן שיש מקום לספק, אין מקום לאשמה פלילית. לפחות לעניות דעתי.
ההשקפה הזאת שלי נובעת מראייה של האדם כיצור חופשי ושל המדינה כמי שתפקידה להגן על חירותם של אזרחיה. היא רשאית לשלול אותה רק במקרים קיצוניים, כאשר התברר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שאזרח אחד קיפח את זכויותיו של אחר. אם התביעה לא הצליחה לבסס את האשמה במידה כזו שברור לכל מי שיעיין במקרה שכמעט כל שופט נורמלי היה מרשיע את הנאשם ובצדק, אז לדעתי אי אפשר לומר שהתברר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהנאשם קיפח את זכויותיו של אזרח אחר - ומכאן שהמדינה אינה רשאית לשלול את חירותו והוא צריך לצאת זכאי.
בעייתיות דומה לזו שיש בדוגמה שהבאתי יש גם בחוק עצמו. מאחר שהוא עצמו מורכב, גם שאלת בירור האשמה הפלילית מורכבת, ולא מספיק שקופה ואובייקטיבית, ושוב קשה לומר שהתברר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהנאשם קיפח את זכויות של אזרח אחר. במילים אחרות, חוק שקשה לקבוע מתי עוברים עליו ומתי לא הוא פשוט חוק לא טוב, טכנית ומוסרית. חוק כזה צריך לנסח מחדש, ובדרך כלל אפשר לוותר עליו כליל. אני מתרשם שלא מעט חוקים בישראל הם כאלה.
|
|