בתשובה לאיציק ש., 25/04/09 9:29
כמעט תמיד, לא אנו הקורבן 509088
צפיתי בוידאו הראשון. לדעתי הוא מייצג מנטליות מערבית אופיינית שחשה ש"כל האנשים בכל מקום רוצים את מה שהאנשים שאני מכיר רוצים". הוא גם, כנראה מתוך סיבות רגשיות מסויימות, שוכח ומשכיח (כדרכם של דוברים מסוג זה) מה חוו האזרחים שם ומה יהיה מבלעדי האמריקאים והמשטרים הדמוקרטיים שהיא מנסה (לשווא) לכונן עבור האוכלוסיות המקומיות, ועבור בטחונה שלה ‏1.

זכור כי לארה"ב לא היה סכסוך עם הטליבאן או עם אפגניסטאן. נהפוך הוא, היא סייעה להם להשתחרר מן הכיבוש הסובייטי.

לא עבר זמן רב, והם, בהשראה ומימון של סעודיה, התופסת את ארה"ב כמרכז "האַחֵריות", עם מתנדבים ערבים, אימנו ושילחו פיגועים כנגד שגרירויות אמריקאיות. פיגועים אלו קטלו מאות אזרחים באפריקה. ארה"ב הגיבה רפות וחשבה שאם תתעלם זה יעלם. אך הם החליטו שאם ארה"ב אינה מגיעה עליהם, הם יגיעו אליה, לNY ויקטלו שם אלפי אזרחים. רק אחרי זה ארה"ב הגיעה אליהם.

מדוע לדעתך אם היא תעזוב זה לא יחזור (בטח לא באותו האופן)? משום שהם כמונו, רוצים פרנסה, חירות וביטחון אישי?

הנה משהו שהגיע הבוקר מקנדה:

"YOU MUST BE A TALIBAN IF..."
1. You refine heroin for a living, but you have a moral objection to beer.
2. You own a $3,000 machine gun and $5,000 rocket launcher, but you can't afford shoes.
3. You have more wives than teeth.
4. You wipe your butt with your bare hand, but consider bacon "unclean."
5. You think vests come in two styles: bullet-proof and suicide.
6. You can't think of anyone you haven't declared Jihad against.
7. You consider television dangerous, but routinely carry explosives in your clothing.
8. You were amazed to discover that cell phones have uses other than setting off roadside bombs.
9. You have nothing against women and think every man should own at least one.

1 מתוך הקישור הראשון בתגובתי הקודמת, הנה מה שקורה כשחושבים שהקומץ ישביע את הארי:

"כוחות הטליבאן נכנסו לחבל דרך עמק סוואט, שבו הסכימה בפברואר ממשלתו של הנשיא עלי זרדארי להחיל את חוקי האיסלאם בתמורה להפסקת אש עם החמושים. ואולם, חרף ההסכם המשיך הארגון במסע כיבושיו. לדברי פוליטיקאי מקומי, ג'משיר חאן, הפסקת האש ריפתה את ידיהם של התושבים, שהיו נחושים עד אז להתנגד לטליבאן. "הרגשנו חזקים יותר כל עוד חשבנו שהממשלה לימיננו", אמר בשיחת טלפון, "אבל אחרי שהממשלה הפגינה חולשה, גם אנחנו הפסקנו להתנגד לטליבאן".
"
כמעט תמיד, לא אנו הקורבן 509090
יש מספר טעויות נפוצות:
א. קשירת הטאליבן לפיגוע מגלי התאומים. אינני זוכר כרגע קישורים, אך נכתבו על כך מחקרים ואין קשר בין הטאליבן לבין פיגועי התאומים. הציור של אל קעידה כאירגון טרור צנטרליסטי שמונהג מאפגניסטן- איננו מדוייק. אם ארה"ב היתה מנהלת דו שיח עם הטליבן לאחר הפיגועים ולא נותנת להם אולטימטום, אפשר היה להגיע למצב בו אל קעידה היה מוגבל בפעולותיו ואף מורחק מאפגניסטן. למימשלו של ג'ורג' בוש לא היתה כל כוונה לנהל את המשברים בעולם- כולל עם משטרים איסלאמיים קיצוניים כמו של הטאליבן. הוא רצה מלחמה עולמים כוללת בטרור. הוא רצה לסדר את העולם לטובים ורעים וולגזור את המנהיגות האמריקאית דרך המלחמה הזאת. התכניות למלחמה לא נולדו רק אחרי 9/11 . בישול התכניות להתכניות לפלישה לעיראק החל עוד לפני הפיגועים.
באופן כללי נתתי לך את הקישורים כדי להראות שהמלחמה נגד הטרור רק הגבירה את הטרור. היא חזקה את הטאליבן, היא הכניסה את תומכי אל קעידה לעיראק והגבירה את מה שקרוי "הטרור". המדיניות של ארה"ב בתקופת בוש והרטוריקה שהיתה קשורה אליה, הזכירה לי יותר מדי את 1984 וחלקה של המלחמה בהגברת עוצמתו הפנימית והאימפריאלית של השלטון.
כמעט תמיד, לא אנו הקורבן 509157
כל זה טוב ויפה במציאות של המאה ה-‏19.
אתה כותב כאילו ארה"ב יכולה לנהל מדיניות של ספינות תותחים (או נושאות מטוסים) ולהכתיב בכל מקום שלטון שיהיה נוח לה או יתנהל ע"פ סטנדרטים המקובלים עליה.
במציאות, לצבא האמריקני יש חבל קצר מאוד בקשר למה שהציבור האמריקני מוכן להקריב למען טובתם של עמים זרים ורחוקים ו"בגלל מריבה בארץ רחוקה ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר". עניין הלגיטימיות או ההומאניות של השלטונות הנוכחיים בעירק, אפגניסטן, סודן או סומליה הוא בעל משקל פעוט ביחס למידת הפגיעה באינטרסים מערביים. הדיביזיה של ה-CIA הגיעה לאפגניסטן לא בגלל פסלי בודהא המנופצים אלא בגלל 9/11 ובן לאדן.
הקטע שהבאת ביחס לפקיסטאן נראה לי משהו לא לעניין. לא ידוע לי על התנגדות כלשהי אזרחית או אחרת לטאליבאן. למעשה הצבא הפקיסטאני לא שלט ולא נכנס לפרובינציה הצפון מערבית גם בזמן שלטונו של מושארף והשטח היה בשליטתם של ראשי שבטים וכנופיות. הדברים שהבאת נראים לי כדיבורי סרק והסכמי סרק בין פוליטיקאים של נייר. בסופו של דבר המציאות הפוליטית בפקיסטן נקבעת ע"י מידת השליטה בצבא ונכונותו לפעול. המשחק הגדול האמיתי בפקיסטן הוא בין הצבא לשלטון הנבחר. אם הצבא אינו נשמע לשלטון הפוליטי, הבחירה שנותרת בידי השלטון היא בין פייסנות לבין לא לעשות כלום (שלשתיהן תוצאות זהות). התחזקות המורדים אינה תוצאת הפייסנות. שתיהן כאחת הן תוצאות של חולשת השלטון הפוליטי.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים