 |
לא חסרים פתרונות. הראשון שקופץ לראשי הוא להכניס לפונקציית התועלת של כל פרט גם רכיבים של קנאה (במאושרים יותר ממנו), רחמים (על המאושרים פחות ממנו) ורצון לבידול (אינדיווידואליזם, רצון לא להיות דומה לאחרים). כלומר, כאשר סטיית התקן של האושר (בין פרטים בחברה) תהיה גבוהה מאד או נמוכה מאד, אזי רמת האושר הכוללת תהיה נמוכה. זה טיפה מזכיר את יחס שארפ (http://en.wikipedia.org/wiki/Sharpe_ratio) בהשקעות: מחפשים השקעה שתוחלת הרווח שלה גבוהה, ובו זמנית יש לה סיכון נמוך. כל אחד משקלל את שני הרכיבים כרצונו (לפי מידת שנאת הסיכון שלו) ובהתאם לכך מבצע השקעה שונה.
אבל האמת היא שלדעתי אי אפשר לבוא בגישה של מיקסום תועלת, אלא יותר בגישה של Bottom-Up, כלומר שהחוק (והנורמות בחברה) יאפשרו לכל אדם לפעול לשיפור מצבו בדרכים מסוימות, ושתהיה לו אינפורמציה זמינה על התוצאות החזויות של מעשיו, עד כמה שתחזית כזו היא אפשרית. כיום, לרוב האנשים חסרה אינפורמציה, חסרים כלי ניתוח, וחסרים גם הכישורים הנפשיים, כדי לפעול באופן אפקטיבי לשיפור מצבם. הם פשוט לא מודעים לרוב המכריע של ההזדמנויות שפתוחות (או שיכולות להיות פתוחות) לפניהם. במילים אחרות, אין להם מושג כיצד לנצל את זמנם וכישוריהם באופן שישפר את שביעות הרצון שלהם. עם השנים, העולם הפך מסובך והאפשרויות בו הפכו כמעט אינסופיות, ולעומת זאת רוב האנשים אינם יודעים כיצד לבצע חיפוש יעיל בתוך מרחב ההזדמנויות שהעולם מציע להם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש