|
כשאתה קורא סיפורים של ניצולים אתה פוגש בדרך כלל את המיעוט הזעום שהיו לו גם היוזמה וגם המזל - וגם את אלה שמה שהיה להם היה בעיקר המזל: המזל להיות בגיל המתאים ובמצב גופני סביר כך שמנגלה ישלח אותם למחנה העבודה במקום לתאי הגזים; אלה שהטבח במחנה היה בן הכפר שלהם והגניב להם מדי פעם פרוסת לחם נוספת או חתיכת תפוח אדמה; אלה שקצין האס אס שלח אותם להביא לו משהו בדיוק לפני שמישהו העז לעצבן אותו והוא ירה בו ובאלה שעמדו לידו. אתה לא פוגש את כל אלה שהיו להם שפע של יוזמה ותושיה, אבל מתו מטיפוס בגטו או שהשכן הנוצרי הלשין עליהם כדי לקבל שק תפוחי אדמה, או שרצו מאד להצטרף לפרטיזנים אבל לא יכלו להפקיר את האח בן השמונה שלהם ובסוף נספו יחד איתו. נראה לי שהגורל שיחק כאן תפקיד חזק לאין שיעור מהאופי - לפחות באיזורי ההשמדה הנרחבת; במדינות בהן הושמדו רק חלק מהיהודים היה כמובן הרבה יותר מקום לפעולה האישית. לרוב היהודים, לדעתי, לא היו כלל אופציות - בטח לא אופציות כמו בריחה אל מחוץ לשטח הכבוש או הצטרפות לפרטיזנים. העובדה שאתה מכיר סיפורים של כאלה שנקטו יוזמה והצליחו באופציות האלה כמוה כעובדה שאתה מכיר סיפורים על מובטלים עם ששה ילדים שזכו בלוטו: זה לא אומר שזכיה בלוטו היא אופציה לכל מובטל, ואילו היית עושה סקר "לו הייתי מובטל עם ששה ילדים הייתי..." אז זכיה בלוטו לא היתה צריכה להיות אחת האפשרויות בסקר.
כך או אחרת, לא נראה לי שמישהו מאיתנו יכול תוך כדי ישיבה נוחה מול המסך בחדר המחומם לחשוב ברצינות על איך הוא היה פועל בתנאים של רעב וקור, של איבוד קרובי משפחה, של פחד מתמיד. רובנו לא עברנו אפילו יום אחד של חוויות כאלה, לא כל שכן תקופות של שנים; אין לנו כלל יכולת לדעת אילו תכונות חוויות כאלה היו חושפות בנו ואיך הן היו משנות אותנו.
|
|