בתשובה ליהונתן אורן, 09/04/09 12:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הדוגמה שלך לא מוצאת חן בעיני כי היא לוקה בהנחת המבוקש. אתה קודם נותן לילד מה שהוא רוצה - את ייל - ואחר כך מראה שבלתי סביר להוסיף אפשרויות אחרות. זה נכון, אבל רק בגלל שהוא כבר קיבל את מה שהוא בחר. אני מנסה להראות מדוע/מתי הוספת אפשרויות תהיה פעולה סבירה (גם בעינך) וזה צריך להתחיל כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. אולי גירסה אחרת תעזור: נגיד שהילד מוכשר ללימוד שפות ורוצה ללמוד פורטוגזית, אבל במוסדות שמסביב מציעים רק רוסית או צרפתית וזה מה שהוא יכול לבחור. לא תסכים שהחברה שלנו הייתה יותר טובה אם הייתה מאפשרת גם לימודי שפות אחרות? ובהכללה אם האוניברסיטאות היו יותר פקולטות - גם לתרבות אזטקית ואשורית עתיקה? האידיאלי, כמובן, זה שהוא יוכל לבחור כל אחת מ-6000 השפות הקימות בעולם וגם את אלו שכבר לא קימות. וזה, אגב, נכון גם אם הבן שלי בוחר דווקא רוסית. גם אז, החברה הייתה יותר טובה אילו הציעה פורטוגזית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זאת בדיוק הנקודה שלי. הסירוב שלך לקבל את הדוגמא שלי מראה שהמטרה האמיתית בעיניך אינה ''הגדלת מספר האפשרויות'' אלא לתת לאדם את מה שהוא רוצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא את מה שהוא רוצה אלא את מה שהוא וכל האחרים עשויים לרצות, עכשיו ובעתיד, לדורותיהם. אם הייתי מאמין שאתה ואני יכולים לשבת כאן ולהגיע לרשימה של כל מה שאנשים עשויים לבחור, הייתי מסתפק ברשימת האפשרויות הזו. ואם זו רשימה סופית, הייתי מסכים שלא צריך להגדיל אותה עד אין סוף. אבל בגלל שאינני יודע אם מישהו ירצה ללמוד פורטוגזית, אני חושב שיש ערך לחוג פורטוגזית באוניברסיטה. כמובן, לצערינו, יש אילוצים שתובעים סידרי עדיפויות, אבל האידיאל הוא שכשנרצה משהו (בעל ערך) נוכל לבחור בו. להגיד שטוב לתת לאנשים את כל מה שהם *עשויים* לרצות - זה בדיוק להגידשטוב למקסם את אפשרויות הבחירה שלהם, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת לא קשור, אבל רציתי להעיר שלפעמים הגדלת האפשרויות דווקא מקטינה את האושר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שיעיר התועלתן (מזרם אחד), שבשבילו הטוב הוא מקסימום אושר. הליברל יגיד לו ''אז מה, חופש בחירה יותר טוב מאושר''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. למה להגיד שטוב לתת לאנשים את כל מה שהם עשויים לרצות זה בדיוק כמו להגיד שטוב למקסם את אפשרויות הבחירה שלהם? זה עניין קצת מטעה, כי המושגים של חירות, אושר, הגשמה עצמית וכולי מעורבבים פעמים רבות. אז כדי לבצע את ההבחנה אני מציע ניסוי פשוט: אדם יודע כבר מה הוא רוצה, האם נמשיך לנסות למקסם את אפשרויות הבחירה שלו או נעזור לו להשיג את יעדיו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמילולית זה מדויק, אבל אין טעם שאלחץ בכיוון הזה. ננסה ללכת עם הבחנה שאתה מציע: אם הילד רוצה פורטגזית, אני אלחם במשרד החינוך כדי שיפתחו קורס פורטוגזית. ברגע שהם יפתחו, אני אפסיק להילחם. אבל: 1. זה פותר בעיה לרגע. רק אם הילד יודע מה הוא רוצה ואני יכול להניח שזה ישאר ככה. לפחות אצלנו זו הוכחה כהנחה שגויה. הוא שינה את דעתו יותר מפעם אחת. אחרי שסידרתי לו קורס בפורטוגזית הוא החליט שאזטקית יותר מעניין. הנקודה היא, שלבן חובב השפות שלי, יהיה יותר טוב אם כל השפות יהיו זמינות, במקום שאאלץ להילחם עליהן אחת אחת. כל השפות זמינות משמעו שכל האפשרויות עומדות לבחירתו. וזה המקסימום. 2. שים לב שבכל הנ"ל פעלתי רק כדי לעזור לבן שלי. איפה שיפור החברה? ליברל-אדוק, אחרי שהבן שלו קיבל פורטוגזית, ואפילו הוא בטוח שהזאטוט ידבק בה, יוסיף להילחם - למען החברה - על אזטקית, ואשורית, ו... כי עצם קיומם של קורסים כאלו (כלומר, אופציות כאלו) הם נכסים שככל שיש מהם יותר לחברה היא (בעיניו) חברה יותר טובה. זה לא בגלל שהוא מכיר כאלו שרוצים ללמוד את השפות הללו (באלו הוא יטפל קודם) אלא בגלל שהוא מעריך אפשרויות כמו שיהודי-אדוק מעריך מצוות - כל המרבה, הרי זה משובח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חירות, אושר והגשמה עצמית הם מושגים שמשמשים אותנו בערבוביה בתורות מודרניות. הבעיה שלי כאן היא שבין אם תבחר כערך המרכזי של התורה שלך את החירות, בין אם תבחר את האושר ובין אם תבחר את ההגשמה העצמית, התשובות שלך למצבים שהצגת בתגובתך תהיינה זהות - אתה תחשוב שהמעשה המוסרי הוא לפתוח מספר רב ככל האפשר של קורסים לשפות שונות. אז כדי שנוכל בכל זאת להבחין בין המושגים והתורות השונות, אני מציע שנבנה תסריט שיחייב אותנו להכריע בין אפשרויות לא מושלמות. אז ברשותך, הייתי רוצה להניח, הנחה סבירה, שהמשאבים שלנו מוגבלים. עכשיו אנחנו יכולים לאפשר לבן שלך ללמוד את מה שהוא רוצה, או באותו מחיר, אנחנו יכולים לפתוח כמות כפולה ומכופלת של קורסים שהוא אינו מעוניין בהם (וכאן עשיתי לך הנחה). האם בשם החירות אתה הולך על האפשרות השנייה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל המבחן שאתה מציע לא מספק את ההכרעה שאתה רוצה בין התורות השונות, כי גם בתנאי מחסור סביר התשובה שלי זהה, בין שאני רודף אושר ובין שאני רודף חירות (למען הפשטות נעזוב הגשמה). בשני המקרים *אני* רוצה קודם כל מה שהבן שלי בחר. מזה אתה תלמד רק שאני אנוכי אבל לא תלמד מה לדעתי הוא הטוב החברתי. אני לא בטוח שאפשר להכריע. אם אני צריך להראות לך שחירות יותר טובה מאושר, או מידיעת ה', אני צריך להגיד לך "בשביל מה" זה יותר טוב. ואת זה כבר אמרנו שאי-אפשר להראות. בשביל מה אושר טוב? כדי לעשות משהו קרוב להכרעה (אינטואיטיבית) צריך להמציא מקרה מבחן שבו כדי לקבל (ברמת החברה, לא הפרט) אושר אני צריך לוותר על חירות ולהפך. נצטרך גם להגדיר תחילה מה בדיוק ההבדל בין אושר לחירות. אז נוכל לראות לאן נטיות הלב של כל אחד מאיתנו מושכות אותו. לא עולה על דעתי מבחן כזה. אם מישהו יעלה, אשמח להיבחן. אבל למה זה חשוב? אני הרי לא מנסה לשכנע אותך לאמץ את הליברליזם (המוסרי). בכל הפתיל הזה ניסיתי רק להראות שיש דבר כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, כדי לא לברוח מהשאלה. אם הבן שלי בחר פורטוגזית ויש לנו כסף רק לשני קורסים, אני מעדיף לפתוח פורטוגזית וצרפתית על רוסית וצרפתית. בשני המקרים אני נותן לו שתי אופציות (זה מה יש), אבל במקרה הראשון אני כולל את האופציה שהוא מעדיף עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מחפש הכרעה בין תורות המוסר השונות. אני מחפש הכרעה בין אפשרויות שיבהירו את הנקודה שלי בנוגע לאי סבירותה של הגדרת החירות שלך כערך מוסרי עליון. ואני לא מבקש ממך לענות כמר המסביר לצרכן (שאני לא יודע אם יש לך בן ואם הוא באמת חובב שפות), אלא לענות כאדם היפותטי שמחזיק בערכים של ליברליזם כתורת מוסר. לצורך העניין, כל הילדים בביה''ס רוצים ללמוד אנגלית או צרפתית. אני יכול במחיר של מורים שילמדו את שתי השפות האלה לקבל מורים שילמדו שלוש שפות, נדרשות פחות (אידיש, אוזבקית וקטלונית, אם אתה מתעניין בפרטים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, אעדיף להשתמש בתקציב כדי לספק את האפשרויות שכבר נבחרו לפני אפשרויות שטרם נבחרו. זה נראה לי טרוויאלי, אני רוצה מקסימום של אפשרויות ומסדר אותם בסדר עדיפויות פרקטי. אם ברור לי מעבר לכל ספק שאפשרות אחת, לעולם לא תידרש, ואיש לא יתעניין בה גם כשתהיה זמינה, אז לא אכלול אותה ברשימת האפשרויות. הרי אם אספק אפשרויות שידוע לי שאיש לא יבחר, כאילו לא סיפקתי אפשרויות בכלל. משל למה הדבר דומה, שאני מציע לך לבחור בין שתי אפשרויות: קח שנקל או קח שקל. זו הגחכה של המושג "אפשרויות". יש שם רק אחת. . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נראה לי שאנחנו כבר נכנסים למעגל חוזר על עצמו. ואם יש איזשהו חטא בחברה הליברלית, בעולם האפשרויות שאף פעם לא נספיק למצות, הרי זה השעמום. אז בוא נעשה הפסקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אבל בתנאי שנשמור על האפשרות להתחיל שוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מונוגמיה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהמסביר לא בנוי. ועוד עם איציק? נו באמת! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מונוגמיה ברמה החברתית ולא הפרטית? - צריך לחשוב על זה. אני מת על השיר הזה: את חרותי בללילה קר אחד הפרתי את בריתנו כך לבדי ערקתי מהשביל עליו פסענו שנינו בגדתי בך חרותי הטובה אל הכלא פסעתי בצער אל הכלא החם אשר שמו אהבה נאספתי כמו נער וסוהרת יפה בתנועה רחבה נעלה את השער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז'ורז' ברסנס | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז'ורז', אבל לא ברסנס. ___ מוסטקי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |