בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 28/03/09 7:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תחושותי כלפי התערוכה, גם בעקבות תגובותיך, מעורבות. כאדם חילוני בעל אוריינטציה מדעית מערבית, איני מוצאת פגם בהצגת הגופות לצורך הגברת ידע. כפי שהגיבו כאן כמה אנשים, הם לא היו חושפים את ילדם לתערוכה זו, אף שהם עצמם נוטים להגיע אליה. מדוע? האם בהתייחסות אל גופה כחפץ בלבד, תוך הקטנת, הדחקת, או התיחסות כאי רלבנטית לעובדה שהראות (למשל) הללו היו שייכות לאדם שחש שחלם שרצה, היא בעייתית עבור מי שלא פיתח עדיין "כבוד לאדם" כמו ילדים? והאם ההסתייגות הזו מלמדת שאכן יש זילות בהצגת הגופות לכלל הציבור והתייחסות לגופה כאל חפץ לימודי (שלא למטרת רפואה, לרווחת חיי האדם) וסוג של גסות לב (או מעין פריצות) בהתייחסות זו. לגבי הדתיים, נראה לי שיש כאן חשש למדרון חלק וכן הצורך לייחס "קדושה" לכל צד בחיי האדם ומותו. (מהי השאלה השלישית?) תחושת הבטן שלי היא הסתייגות ורתיעה מהחפצת האדם, גם לאחר מותו, במידה כזו. לא הייתי אוסרת על התערוכה אבל לא הייתי מגיעה אליה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהחפצת הגוף האנושי היא אחד ההישגים האינטלקטואליים הגדולים של האנושות, בין השאר כי היא כרוכה, כך נראה, בהתגברות על האינסטינקט. אבל כשם שהיא היתה אתגר לאנושות בכללה (ועדיין אתגר לחלקים גדולים באנושות), כך היא אתגר בחינוכו של כל ילד. את ילדתי ההיפותטית כן הייתי שואף לקחת לתערוכה, אבל בהחלט סביר שהייתי נמנע מכך לו הייתי חושב שהיא לא בשלה עדיין, מבחינה זו שהאינסטינקט השגוי לזהות (או לקשר חזק מדי) בין האדם לגופו עדיין חזק מדי אצלה. ההשוואה הרלוונטית כאן, עבורי, היא לסוגיה מתי נכון לחשוף את הילדים לרוע ולשאר הדברים השליליים שיש (או שהיו) בעולם, ושהם, השבח לאל, מוגנים מפניהם. כולם מסכימים שמתישהו צריך וראוי, אבל המתי והאיך בעייתיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |