 |
אחרי מלחמת לבנון השנייה התכנסה לה ועדת וינוגרד, ושם דנו בכל מיני דברים שלטעמי הם שוליים כמו אופן צורת קבלת ההחלטות, מתכונות האימונים וכדומה. האדם הפשוט לא קיבל מענה לשאלה הפשוטה: "אז מה לעזעזל היה צריך לעשות, ואיך להגיב על חטיפת שלושת החיילים ?". ובאין מענה לשאלה הזאת כל עבודתה של הועדה המכובדת לא הביאה שום תועלת ולא למדה אותנו את מה שבאמת היה חשוב לנו.
אתה נמצא, אם כך, בחברה מכובדת, כך שאין לך מה להתבייש. המנטרה שלך אמנם אינה "צורת קבלת החלטות" ולא "הכנות מסודרות", ולא "שר ביטחון עם ניסיון", אלא "מדיניות". גם אני בעד המילה הזאת אבל ענה על השאלה הפשוטה: "מה היה צריך לעשות אחרי חטיפת שלושת החיילים ?" גם אם תאמר עשר פעמים "מדיניות", לא אוכל להבין מכך מה היה צריך אז לעשות.
לעומת זאת, הביקורת שלי, היא די פשוטה.
ייתכן ובמקרה הזה של חטיפת החיילים לא היה מקום בכלל לפתוח במערכה צבאית, ואולי לו הייתי שר הייתי ממליץ לא לעשות באותו רגע שום דבר, ואולי להשקיע את כל המאמצים והכסף בתכנון ניסיון להביא ולארח אצלנו את כבוד מזכיר החיזבאלה.
אבל הממשלה החליטה אחרת. היא החליטה לפתוח בפעולה צבאית. ואם פעולה צבאית מיד עולות השאלות מה מטרתה של הפעולה הזאת, ואיך יהיה אפשר לנטרל ירי מסיבי של טילים לעבר יישובינו שיגיע ללא כל ספק כתוצאה מפעולה כזאת. וכששואלים את השאלות האלה התשובה די ברורה: אם פעולה צבאית, אז למהר ולכבוש את האזורים בדרום לבנון שמהם נורים הטילים, ולשם כך יש לגייס כמה אוגדות, ולהכינן לפעולה, לפני שמזיזים אצבע.
במלחמת לבנון הראשונה ירי הטילים פסק אחרי יום יומיים, ולא היינו שרויים במצב המבזה הזה במשך חודש וחצי. זה בגלל שאז הקונצפט הצבאי היה בגדול נכון.
לעומת זה היום עושים פעולות מבלי להבין למה בכלל עושים אותן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש