בתשובה לכבשה חלקית, 20/03/09 21:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני סבור שכן. מה שכתבת הוא כמובן אפשרות, אבל למיטב הבנתי מאוד מאוד בלתי סבירה. חוש ההומור של מקיאבלי לא היה מעודן במיוחד (יצירתו הלא עיונית היחידה היא קומדיה מפולפלת בשם מנדרגולה) ואירוניה היתה משהו מסוכן מאוד בעידן בו שליטים התמחו בעיקר בעינוי אויביהם, הרעלתם ורציחתם בכל דרך אחרת. בכל מקרה לו ניחן מקיאבלי בחוש אירוני מפותח הוא היה יכול להפעיל אותו בעיקר כלפי עצמו. א. בראש וראשונה מקיאבלי היה פטריוט איטלקי ושאף לגרש את כל הכוחות הזרים שהתערבו ושלטו בארצו (בעיקר צרפתים, ספרדים וגרמנים). במונחים פוליטיים מקומיים ועדכניים, קרוב לודאי שהוא היה מתומכי הליכוד. שנית מקיאבלי היה רפובליקאי ואף הגיע למשרה די בכירה בשלטון הרפובליקה הראשונה. במונחי זמנו משמעות הדבר היא שהוא תמך בשלטון קולקטיבי של מעמד הסוחרים בפירנצה כניגוד למפלגת תומכי בית מדיצ'י שבמסווה של רפובליקה ניהלו בעצם שלטון יחיד ועובר בירושה של המדיצ'ים. לרוע מזלו הרפובליקה של פירנצה בדיוק התמוטטה ובני מדיצ'י חזרו ותפסו את השלטון. מקיאבלי כקליינט של הרפובליקה המודחת נאסר ויש אומרים אף עונה לפני ששוחרר והוגלה לאחוזתו הכפרית הרחק מענייני השלטון בפירנצה. זוהי התקופה בה כתב מקיאבלי את יצירותיו. ב. הסיפרון "הנסיך" נכתב כספר הדרכה לשליטים כיצד יש לשלוט מבלי לאבד את שלטונם וראשם. הספר נכתב מלכתחילה במטרה להגישו לשליט הנוכחי מבית מדיצ'י וכך לסלול את דרכו של מקיאבלי בחזרה למשרה מדינית בשירות בית מדיצ'י. מטרת כתיבת הספר היתה להוכיח שיש בנסיון ובתבונה של מקיאבלי די כדי להועיל גם לשלטון החדש. (האירוניה הושלמה כאשר נראה היה שבני מדיצ'י מוכנים סופסוף למחול לו ולקרבו, הם נפלו שוב והרפובליקה (השנייה) חזרה לשלטון). ג. חלוציותו העיונית של מקיאבלי היתה בכך שבחן את המדיניות מנקודת מבט ריאליסטית להבדיל מנקודת מבט אידיאליסטית (כלומר כיצד נוהגים מדינאים בפועל להבדיל מכיצד ראוי שיפעלו). מה שכשלתי להסבירו לגיל הוא שמנהיגים, בפרט בחברה דמוקרטית הם תמונת נוף בוחריהם. הם טועים ומתעים, רודפי טובת עצמם ואינם שומרים אמונים בדיוק כפי שעושים זאת בוחריהם. אילולא היה כך, לא היו נבחרים. ד. הרבה מקום לאירוניה, מכל מקום ב"נסיך", אין. אם מתעקשים לחפש את האירוניה היא נמצאת דוקא בספר "מילכוד 22". קשה לחשוב שגו'זף הלר המחבר היהודי של הספר, טען שאמריקה הדמוקרטית וגרמניה הנאצית חד המה ושמייג'ור מייג'ור הזכור לטוב היה אויבו של יוסריאן יותר מגרינג. הלר כתב על האידיוטיות, האבסורד והשחיתות שהם מאפיין מרכזי של כל מלחמה וממסד צבאי ולכן כתב סאטירה פראית ואירונית. ופעם נוספת, למרבה הצער, נראה שקוראים (צעירים?) מתקשים להבדיל בין סאטירה מושחזת ועוקצנית לבין מורה נבוכים של ממש בשדה המוקשים המסובך והמסוכן כל כך של הפוליטיקה האנושית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה קצת מפספס את הלר. הוא לא הישווה את גרמניה הנאצית לאמריקה, וזה בכלל לא ה"אישיו". הלר מביא בצורה מטורפת לגמרי את מה שספגתי גם בספר שונה - "במערב אין כל חדש" - את התחושה של האדם הפשוט שהאויבים שלו הם כל אותם אלו שמשגשגים ומשמינים ומרוויחים מהמלחמה. על הגב שלו. אתה באמת חושב שלחייל בחפירות של מלחמת העולם אחרי ארבע שנים איכפת עד כמה מהלכי ה"נסיך" שלו מתוחכמים וערומים לעומת ה"נסיך" של האוייב? לו אני החייל בחפירות, הייתי מודיע לנסיכי הנכבד שיתכבד וישפוך את הדם והיזע שלו ב"שדה המוקשים המסובך..." . או, למשל, ניקח את סדאם חוסיין בתור דוגמא. נדמה לי שמקיאבלי דיבר על כך שאם כבר יש לגרום נזק לאוכלוסיה, עדיף לעשות זאת בבת אחת ובעוצמה. מבחינה זו, סדאם בפעולתו אל מול הכורדים היה נסיך מוצלח למדי, אוקי, אבל למה זה אמור לעניין את הכורדים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני, את סדאם בפעולותיו מול הכורדים מעניינים האינטרסים שלו עצמו, לא מה חושבים הכורדים על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסכם, ואפילו ברור מאליו. אלא ששוקי ממשיך לצטט לי מספר ההוראות לשליטים (מוצלח וחכם מאוד בדרכו), בעוד שאני מנסה להסביר שזה לא אמור לעניין את הנשלטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והוא צודק. כי שוקי מצטט לך מספר ההוראות לשליטים, שגם אותם מעניינים האינטרסים שלהם עצמם, ומה חושבים על זה הנשלטים מעניין אותם כקליפת השום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת מעולם לא חשבתי על הלר באופן הזה. המבטא האמיתי של הגישה שתארת שתארת היה ברתולד ברכט, המחזאי הגרמני הקומוניסט (אמא קוראז' ויוהנה הקדושה למשל) ואצלו זה הוביל אותו לקומוניזם אורתודוכסי ודוגמטי שהפך אותו למשרתם הנרצע של בדיוק אותם אדונים עליהם כתב: הכנופיה השולטת בנו/ מקווה שמריבותינו לעולם לא יחדלו/ לסייע להם להפריד ולמשול בנו/ כך שיוכלו להישאר מעלינו. א.מ.רמארק (בחזית המערב אין כל חדש) לא הלך כל כך רחוק והעדיף את החיים הטובים בהוליווד ובשוויץ ע"פ ציניות דוגמטית נוסח ברכט. בניגוד לשני הגרמנים-אמריקנים הללו, הלר יליד אמריקה ממוצא יהודי-רוסי הוא ציפור שונה. הוא סאטיריקן א-פוליטי לחלוטין (אולי אבטיפוס רחוק של "ארץ נהדרת"). הלר לא בא משום אג'נדה פוליטית ולא מציע שום אלטרנטיבה פוליטית. לכאורה ע"פ מילכוד מדובר באיש המעמד הבינוני המתפרנס מכתיבת סאטירה פרועה על חייו של המעמד הבינוני במאה ה-20 (די קרוב לפיליפ רות וסול בלו). ברקע האידיאי הסמוי שלו קשה להבחין במילכוד. ספריו האחרים כמו "אלוהים יודע" ובפרט "גולד שווה זהב" מגלים שמדובר במבשר של היאוש השקט של דור ה-X. מדובר בפסימיסם פונדמנטלי נוסח קהלת. הלר אינו מציע שום אלטרנטיבה שיפוט מוסרי או גישה אידיאולוגית כלפי מייג'ור מייג'ור, מילו מיינדרבקר ושאר הדמויות שלו. הוא בעצם אומר שכל מה שאפשר לעשות הוא לצחוק מהם. ה"פתרון" של הלר מופיע בדמותו של חברו של יוסריאן החותר בסירת המילוט שלו כל הדרך לחופי שבדיה הנייטרלית. גם הפתרון של הלר הוא בדיחה כמו כל הדמויות והמצבים שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העלאת שמו של ברכט כאן היא אכן במקום - אכן, גם הוא ביטא, ואף בבהירות רבה, את אותו סנטימנט. אני מודה שאינני מכיר יותר מדי את "כוונת המשורר", ולא את הרקע של הלר ו/או רמארק. אינני שופט את אופיים או את כלל עבודתם, אני משתמש בציטוטים מהם כאילוסטרציה, לא כהוכחה לדבר מה. מתוך "במערב" אני זוכר את המפגש הקטלני של גיבור הספר עם חייט (?) צרפתי בתוך מכתש באזור ההפקר, ואת שיחתו עם חבריו בה הועלתה האפשרות שמפקדי הצבא ילבשו בגדים צבעוניים ויתכבדו להילחם בקרב טיקסי על מנת להכריע במלחמה. מתוך מלכוד 22 אני דווקא הפקתי איזה מוסר השכל, גם אם לא מוסרי - חבריו ליחידה של יוסריאן אומרים לו שהוא מטורף, אולם הוא מבין בחושיו במחודדים שזה לא משנה מה הם אומרים - ממילא הם מטורפים כולם. המפקד שלו אומר לו שזה "לא נורא לפחד, כולם מפחדים, אין לך במה להתבייש", ויוסריאן מודיע לו בפשטות שהוא לא מתבייש, הוא מפחד. יוסריאן איננו חלק מארגון פוליטי, וגם לא גיבור במערב אין כל חדש. הם רק קולטים מתוך מצבם המחורבן ובאינטואיציה בריאה שלא כל מה שמספרים להם למעלה אמור לעניין אותם. האינטרסים שלהם ושל השליטים שלהם לא זהים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון הוא על שליטים ונשלטים, ועל פרשנויות לספרים מעניינים שמדברים על שתי הקבוצות. למה ובאיזה הקשר אתה תובע ממני הצעות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קל מאוד להגיד שהחונטה לא בסדר ולכן כל החלטותיה אנוכיות. קצת יותר קשה להיות במקום החונטה ולקבל את ההחלטות. במהלך השנים נוסו מספר גישות שונות לבעיית הירי מרצועת עזה לעבר ישובי עוטף עזה. ביניהם: * רצועת עזה היתה החלק הראשון שעבר לשליטה פלשתינאית ("עזה ויריחו תחילה") * את עזה לא כבשו במסגרת מבצע חומת־מגן (להבדיל מרוב ערי הגדה). בין השאר מכיוון שבאותה תקופה הבעיה העיקרית היתה הפיגועים. יצאו ממנה מעט פיגועים עקב הקפתה היעילה ע"י הצבא. * לאחר מכן התגברה הביקורת על היישובים היהודיים ברצועה (עלות אחזקתם, השטח שהם תופשים לעומת היישוב הפלשתינאי הצפוף, ועוד) ובסופו של דבר ישראל פינתה אותם. הפינוי הזה היה מלווה בביקורת פנימית לא קטנה. הוא פתר את בעיית ההגנה על יישובי רצועת עזה (הבעיה נעלמה) אולם בעיית הירי על ישובי עוטף עזה רק החמירה. * החמאס ניצח בבחירות בעזה בין השאר בגלל הפילוג הפנימי בפתח ובגלל הלחץ האמריקאי לקיימן. * ולאחר מכן בחר החמאס בדרך מאוד דמוקרטית לאכוף את שלטונו. רצועת עזה ממשיכה להיות מופת לחופש הביטוי ושאר חרויות בסיסיות (לדוגמה: הזכות של אדם לעמוד על רגליו) * הוא עדיין מסרב להכיר במדינת ישראל * אבל כמובן שעלינו להגיש לו את הלחי השניה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |