|
א. אולי תתפלאי אבל אפילו את "קצת יבשושי באגף ההומור העצמי" אני רואה כמחמאה. בגילי, מעט יבשושיות באגף ההומור הוא דבר נאה ויאה.
ב. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות כדי ל"הטיף" לך מעט על האגרסיביות כינויי הגנאי וביטוי הזלזול שאת מרבה להשתמש בהם. הצידוק העיקרי לקיומם של אתר זה ואתרים דומים הוא רצונם של אנשים בעלי דעה לעמת את דעותיהם מול תגובות של בעלי דעה אחרים במקום ל"שפוך" את דעותיהם על מאזינים שבויים ו/או בלתי מעוניינים. תגובות המגיבים הם לכן חלק מרכזי במשיכה לאתרים אלו. דבר זה מגדיר הבדל עקרוני בין האייל ודומיו לבין לוחות טוקבקים. זהו ההבדל שבין רב שיח לבין אוסף של מונולוגים. מי שמשתתף באייל ורוצה להשתמש בסטנדרטים של תוקפנות וכבוד לזולת המקובלים בעולם הטוקבק, ימצא עצמו די מהר מסווג כטוקבק ומעט מאוד אנשים שאינם מסכימים איתו, יסכימו לטרוח לענות או להתיחס לדבריו. אני באמת חושב שאת צריכה להתאמץ קצת יותר ולהסתגל לתרבות ויכוח הגורסת שהתגובה החריפה ביותר המותרת היא פשוט לא להגיב ולא להתיחס. על עמדות ודעות ה"מוציאות אותך מדעתך" אפשר להגיב בתגובה חריפה כלפי הקולקטיב המחזיק בהן, אבל אין לחרוג לכינויי גנאי וביזוי בכלל ובפרט אישית כלפי המגיב עצמו.
ג. לגבי "הרוב הפלסטיני בירדן", הדבר הרלאבנטי ביותר מבחינתנו הוא הדבר הבא: אם אפשר להסיק משהו מ"התלהבותם הסוחפת" של הפלשתינים של אום אל פחם לגבי הצטרפות לממלכתו של אבו-מאזן, אולי אפשר לשער שהתלהבותם של הפלשתינים שממזרח לנהר לקשור את גורלם עם אחיהם שממערב לנהר אינה גדולה במיוחד. דבר זה הופך את רעיון המדינה הפלשתינית הגדולה מעבר לנהר לרעיון שהוא בעל קיןם במקום אחד בלבד: בחלומותיו ואשליותיו של חלק מן הימין בישראל.
ד. עניין אחר. בימים אלו הולך ומתברר לי שיתכן וטעיתי באחת מהשערותי. מאחר ועובדה היא שבמערכה האחרונה ברצועת עזה החמאס לא הצליח להביא לידי פעולה את יכולותיו הצבאיות, סברתי שבהכרח הפגיעות של צה"ל מן האויר וביבשה לא היו רעות כל כך. את היחס הגבוה מדי בין נפגעים אזרחיים לחמושים יחסתי לתעמולה של גורמים צבאיים (החמאס) שאסור בשום פנים ואופן ליחס להן אמינות ללא אימותים נוספים. בימים אלו, נראה שרבים בישראל מקבלים את ההערכה הפלשתינית של כ-1500 הרוגים פלשתינים במערכה כאשר שני שליש מהם היו לא חמושים. כמחצית נוספת מאלו המוגדרים כחמושים היו מה שניתן לתאר כשוטרי תנועה ולאו דוקא חברי כנופיות הקסאם של החמאס. נכון אמנם שכ-200 הרוגים בשורות חמושי החמאס מתקשים להסביר מדוע החמאס לא הופיע לשדה הקרב (יתכן שהשילוב של פגיעה חומרית בתשתית הצבאית התומכת יחד עם יריב "דתי מדי" שלא ידע להתכונן נכון למערכה, הביאו לתוצאה זו).
ה. כמי שקיבל בלית ברירה את העובדה שהמטרה היחידה של המבצע בעזה היתה צריכה להיות פגיעה באזרחי עזה במידה כזו שתגרום לציבוריות הפלשתינית לשקול שוב את הכדאיות הנוכחית של המשך הטרור הראקטי, איני ממקם את הדאגה והבעייתיות הקשה, הנובעת מריבוי הקרבנות האזרחיים, בשאלה המוסרית של עצם הפגיעה באזרחים.
ו. ראשית הדבר מעמיד באור חדש את עוצמת הגינוי וההתנגדות מבחוץ. אולי לא רציתי להאמין לטענות הפלשתיניות ולכן לא יכלתי להבין את עצמת המחאות והגינויים שהופנו כנגד ישראל ולאו דוקא מגורמים ממשלתיים.
ז. שנית, מדאיג במיוחד הוא שהפגיעה המאוד לא מדוייקת של צה"ל ביריב הצבאי, מעידה על התאמתו של צה"ל לשמש ככלי מרכזי (שאוהבים לתארו כ"כירורגי") בארגז הכלים המדיני של ממשלת ישראל. נראה שיש לצה"ל בעיות כרוניות קשות מאוד של "חדות" ו"ביצועיות" המכריחות אותנו להתיחס אליו כאל משענת קנה רצוץ פוטנציאלית, אשר אם יסמך עליה איש, תבוא בכפו ותנקבנה. נראה שההישג הצה"לי הנוכחי נבע מעיקר מהמצאותם של אנשים מנוסים וזהירים בצמרת, שידעו להקפיד על גבולות גזרה ולא לסבך את צה"ל במשימות וארועים שהיו עשויים להכשיל אותו. ההישג לא נבע שינוי כיוון מהותי בעקומת הביצועים של הצבא (דבר שהיו לו רמזים נוספים במהלך הארועים).
ח. למסקנה כזו יש השלכות עגומות במיוחד לאור תוצאות הבחירות. נצחונו של הגוש המאמין או לכל הפחות מתימר להאמין בסיסמת ה"תנו לצה"ל לנצח" היא הימור מסוכן במיוחד. כאיש שמאל אני רואה את השנים הקרובות כמבחן חשוב לדעותי: האם מדינת ישראל במצבה כפי שאני רואה אותו, מסוגלת ל"צלוח" בחיים אפילו תקופה של שנים בודדות של שלטון הימין הפוליטי אשר כאמור נחזה כמי שסביר שיהמר על צה"ל כגורם כמעט בלעדי בפתרון בעיותיה הקיומיות של ישראל. אנו מוטים לשכוח כמה מהר יכולה להתגלגל הידרדרות שסופה אובדן העצמאות והתפוררות של קבוצה לאומית ו/או מדינית.
ט. תכונה נוספת של הימין הישראלי היא הסתמכותו על השמאל, בבחינת פוני של טריק אחד: אם מדיניות הימין כושלת ומתדרדרת לסיכונים מחרידים, תמיד אפשר ליחס את ההתדרדרות לעוצמתם המיתית, חובקת העולם, של אותם גורמי שמאל (בצלם, התשקורת העויינת, ה"יוסים" ה"אורים" וה"שולות" וכל יתר יפי הנפש) המכשילה את מאמציהם הנואשים של "מלח הארץ" האמיתי. (כמובן שאין לשים לב שמדובר בדיוק באותה עוצמה המצליחה להביא למר"ץ שלושה מנדטים).
י. לאור תכונה זו אני חושב שחשוב במיוחד לאופוזיציה השמאלית לזכור את משל החור בבטן הספינה של הימין. למרות שהשמאל הוא בעל מניות יסוד בתקומת המדינה היהודית, אין לו סמכות מוסרית לראות עצמו כמי שגורל מדינת היהודים הוא נכס שמור לבעליו. הציבור בחר את השלטון הראוי לו ולשלטון זה, בבחינת קברניט של ספינה בסכנה, יש הסמכות לנקוב חורים בבטן הספינה אם הוא סבור שזה מה שיציל אותה. במנגנון ובמסורת הדמוקרטית, שמורים לאופוזיציה כלים ופרוצדורות מסויימות להעמיד את הציבור ושלוחיו על הסכנה ולהפיל את ממשלת הימין. ראוי לשמאל שידבוק בכלים המסורתיים הללו ולא יסטה מהם כמלוא הנימה מתוך הצידוק שגורל המדינה בסכנה.
יא. דמוקרטיה ומדינה בכלל, אינן חברות ביטוח. איש אינו ערב לכך שהשלטון הנבחר ינקוט אך ורק צעדים שהם לגיטימיים בעיניי כל הבוחרים ואיש אינו ערב לכך ששלטון דמוקרטי לא ימעד ויחריב את המדינה הנושאת אותו.
יב. כאיש שמאל אני סבור שהאג'נדה הימנית-דתית מתנהלת בסמיכות מסוכנת לתהליכים שיובילו לפירוק מדינת היהודים בתהליך מואץ למדי. אני בטוח שאנשי ימין רבים מאמינים בתמונת הראי של השקפה זו. הציבור אמר את דברו ויש לאפשר לשלטון לשלוט. על המודאגים כמוני להחליט באופן אישי, האם מהלכיה של ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי-כץ הם זוועה מוסרית המחייבת אותנו לפרוש מן הציבור בבחינת "מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לנו". אם לא, עלינו לכבד את חובותינו האזרחיות ולקוות לטוב. ה"טוב" יכול להתברר בכך שטעינו בדעותינו ומהלכי הימין בכ"ז יובילו לתוצאות הרצויות או לחילופין שהמדינה תתגלה כחזקה מספיק לשרוד את הקטסטרופות הפוליטיות שצופן בחובו שלטון הימין. גם אם לא הצבענו עבור הימין באופן אישי, איננו צריכים להתיר בהפגנתיות ונראה לי גם ללא תועלת, את הקשר הקושר אותנו לחבילה שתישא בתוצאות.
|
|