בתשובה לפגסוס, 24/02/09 12:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בכיתה ו' עת אני מעיין בסיפריה בספר שיאי גינס, התהפך עלי עולמי ברגע (ולרגע): הגעתי לשיא העולם בריחוף. ריחוף??! מיד חשתי זעם עצום (היתי ילד זועם)- איך ביטלו את זמני כל המבוגרים המזורגגים האלו, איך-איך הם הסתירו דוקא את האפשרות לרחף? *אפילו אני* לא חשדתי שהם נואלים עד כדי כך. אבל הנה, שחור על גבי לבן. על השקר הגדול שנקרא בית-ספר כבר עליתי, אז אם היתי יודע על *זה* היתי מקדיש לנושא את כל זמני ועכשיו יכולתי כבר להיות אחד המרחפים הצעירים ביותר ולפיכך - אחד המוכשרים ביותר! (בדיעבד היתי. ועודני). למזלי הרב קרוב מאוד לבית-הספר האזורי, בו שכנה הסיפריה, בה התהפך עלי וכ'ו - שוכן הישוב הררית, מעוז ומרכז של מדיטציה טרנסצדנטאלית -הם, הם, האירגון העוסק בתורת הריחוף, כך נודע לי מקריאה נוספת באותו הדף עצמו -לאחר שפג עוקץ העלבון האדום מסמא העיניים ופינה מקומו להחלטה נחושה וכ'ו. מיד (ב- 12:30) שמתי פעמי, באוטובוס צהוב אל עבר המקום, המקום אשר נמצא בתחום השגתי הצעירה, בלי צורך לחצות אוקינוסים וכ'ו, קצת מעורר חשד אמנם, הקלות הזאת וקצת מטריד במחשבות על יעוד והכוונה, בהם לא האמנתי כלל וכלל, אבל בכל זאת, תראה... ואולי לא אלוהים אלא מן ניסוי גדול? וכ'ו... (הנסיעה ארכה כחצי שעה), את מה שראיתי בהמשך, לא באותו היום, אך כהמשכה של אותה החקירה, אקווה שתסלח לי- לא אספר לך, אף כי זה מה ששאלת, אולי תאמר כי הסתאבתי והסתידתי כמו כולם ואולי יהיה בכך מן הצדק- אך יש נימוק להסתרה מבישה זו עמדי- אני סבור באמת ובתמים- כי לראות במו עיניך את המתכולל באותו הריחוף, גם במחיר נסיעה ארוכה צפונה, תהיה אחת החוויות מתירות הכבלים והמשחררות שתחווה בימיך. כמו שרק צחוק בלתי נשלט באמת, שמקורו בתובנה של הגיחוך *האמיתי* של הכל וכולם. שהוא כל כך מגוחך עד כי הוא *גאוני*. ודבר אינו קים מבלעדו וגם הוא עצמו. מגוחך. ולהיפך. או שלא. וכ'ו. אולי לא משחרר כמו ריחוף, אבל זה מה יש.(אה כן-ואהבה) |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |