|
אני חש אי נוחות מן העובדה, שמבחינת הדיון אתה מוביל לסימטה ללא מוצא. בסופו של דבר, סוג כזה של הרתעה או אחר איננו משנה את המצב מיסודו, משום שההרתעה עצמה היא כלי שהאפקטיביות שלו מוגבלת.
אשר לגופה של הצעתך, אני רואה בה קושי מהותי. נניח שתעביר בממשלה החלטה לתגובה מסוג מסויים במקרה פעילות X של האוייב, ותגובה אחרת במקרה של פעילות Y. מעתה ואילך מתפקד הצבא, לשיטתך, כקבלן משנה וכטייס אוטומאטי. נראה לך מצב שבו החלטה לצאת למלחמה נתונה כולה להחלטת הגורם הצבאי? - ונניח, שבאותו זמן, שנה לאחר התקבלות ההחלטה העקרונית, מתנהל משא ומתן אינטנסיבי ועדין בעניין חילופי שבויים או הסכם שלום, שפעולה כזאת עשוייה לסכן. האם לא נכון, שבכל מקרה צריך שיקול דעת נפרד לגבי התגובה?! בכלל, איזה מצב מדיני הוא זה, שלפיו יציאה למבצע צבאי סמוכה על החלטה 'עקרונית', שנולדה במציאות פוליטית שונה מזו בהווה (ותמיד זה כך), ושהצבא נעשה הגוף הסוברני לפעול על פי ההחלטה ההיא - בלי כל שיקול נוסף, אפילו שיקול צבאי רלוונטי.
הדוגמאות שהבאת על הצהרות כיבוש שטחים כמתווה ענישה הופכות את ההצעות שלך גם לחסרות אחריות. הכיבוש איננו אקט חד פעמי כמו הפצצה או אטימת בתים. מדובר באחזקת שטח ובניהול אוכלוסייה תחת כיבוש. אתה בטוח שהעונש הזה מגיע לצד שלנו? מה חסרה לנו עוד הסתבכות כמו בבוץ הלבנוני?
|
|