 |
|
 |
||
|
||||
 |
כשאני חושב על הפרדוקסים של זנון (או הטענות של פרמנידס) נראה לי שמה שלא בסדר בהם הוא שהם מתחילים מהסוף ועוברים להתחלה. נראה לי שמה שנחוץ הוא להבדיל בין מצב (מבנה) לפעולה. המצב הוא נקודה על גרף פונקציה. מצב, כמו נקודה, אינו קיים באמת. כבר ברגע שאנו חושבים על מצב, הוא כבר לא קיים. איננו נכנסים לאותו נהר פעמיים. הכניסה לנהר היא פעולה. על פניו נראה שניתן לפרק את הפעולה להרבה פעולות קטנות, אולם אין זה כך, הפעולה היא אחידה ובלתי נפסקת. במקרה זה אפשר לתחום חלק מסוים בעולם (החלק שנכנס לנהר), ולתאר את מה שהוא עושה ככניסה לנהר. אם לא נחלק את העולם, נוכל לומר שהעולם אף פעם אינו עומד. אין איזשהו מבנה קבוע שפועל את הפעולה, יש פשוט פעולה. בבחינה זו אפשר להסתכל על מבנים כמצבים יציבים למדי, אף כי משתנים תמידית (שינויים קטנים ונצברים), ועם זאת, יציבותם מווסתת את הפעולה (זו לשון שרירותית למדי) ומכוונת אותה. בדימוי מתימטי, הקיום הוא פונקציה, או אוסף של פונקציות שאפשר לדמות אותן כגרפים, ולבודד קטעים ואף נקודות בגרפים. למעשה אין גרף, אין נקודה, רק פעולה שעוברת ממבנה למבנה. מהי הפונקציה עצמה? ביטוי שאפשר לתלות עליו את הדימוי. היש ישנו והוא פעולה. אין משהו, יש פעולה. השפה מציגה לנו כאן מבנים שהם שמות או פעלים. הפעלים מציגים את המתרחש בצורה נאמנה יותר, אך מעצם היותם בשפה, הם נותנים תחושה של קביעות שהיא בעייתית. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |