 |
אתה צודק שלא מספיק לרשום "חוזה" כדי להפוך אותו למחייב חוקית: מדינה יכולה להטיל על חוזים מגבלות שונות ומשונות כאוות נפשה, וחוזה שלא יעמוד במגבלות האלה לא יהיה חוקי באותה מדינה.
אבל הדיון שלנו איננו טכני-משפטי, אלא פילוסופי-מוסרי: איננו עוסקים בשאלה מה חוקי ומה לא, אלא בשאלה מה צריך להיות חוקי ומה לא. אלה שתי שאלות שונות לגמרי, וכדאי להבחין ביניהן.
השאלה היא אפוא אם רצוי שבני אדם יהיו רשאים לקנות ולמכור מדיה מוגבלת בשימוש. אתה טוען שהמצב הזה אינו רצוי, כי יש בו משום הפרה של זכות הקניין. אני סבור שאתה מפרש את זכות הקניין באופן שחוטא לתכלית קיומה, אבל לפני שניכנס לוויכוח מופשט על זכות הקניין באופן כללי, אני רוצה להציע מוצא אחר למחלוקת בינינו: מה אם נאמר שבמקום לקנות מדיה מוגבלת בשימוש, הצרכן קונה דבר אחר, לא את המדיה עצמה, אלא את הרשות להשתמש בה באופן מסוים? עסקאות שבהן לא הדבר עצמו עובד מיד ליד, אלא הרשות להשתמש בו באופן מסוים (ולפעמים גם רק למשך זמן מוגבל), הן מחזה נפוץ בימינו - למה שלא נראה גם ברכישת דיסק או דיוידי אחת מאותן עסקאות?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש