בתשובה לסתם יהודי, 17/01/09 4:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
במסכת אבות ישנה פיסקה המתייחסת לשלשלת הירושה החוקית: משה קיבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה... שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה... אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק... מתוך עיון בפיסקה זו, לאו דווקא במה שהיא אומרת אלא במה שאינה אומרת, ניתן לראות שאינה מתייחסת לשופטים ואף לא למלכים. אפילו דוד המלך, על פי הפיסקה, לא זכה בשמץ ממרותו של משה. אילן יוחסין זה מתייחס אך ורק למרות ההלכתית ולא למרות המדינית שהתקיימה בישראל. כנסת הגדולה נוצרה בישראל בימיהם של עזרא ונחמיה. הארץ היתה אז מצויה תחת שלטון האימפריה הפרסית כפי שניתן ללמוד משני הספרים הללו הנמצאים בתנ"ך ועל פי מחקרים השנה הייתה 458 לפנה"ס. עזרא ונחמיה היו שליחיו של מלך פרס לישראל. הם היו נתינים יהודים שלו. נחמיה נשלח לישראל בכדי לשמש מושל בה. לעזרא היה תפקיד צנוע יותר. לא אפרט כאן את השתלשלות העניינים, אותה תוכלו למצוא בספרים האמורים. עזרא הגיע לישראל מפרס בשנת 458 לפנה"ס חמוש בתורת משה וחדור כוונה ללמדה לעמו. משהגיע עזרא לישראל השתמש בסמכות שניתנה לו על ידי מלך פרס על מנת לבצע רפורמות דתיות בה. הוא קרא לכל בני הגולה להיקבץ בירושלים ולגרש ממנה את הנשים הנוכריות ואת ילדיהם. מי שלא נשמע לו עשוי היה לאבד את רכושו. עלינו לזכור שישראל הייתה אז פרובינציה של ממלכת פרס. כיצד הסכימו מלכי פרס שהתירו את שיבתם לישראל של שבי ציון שהללו יבצעו רפורמות דתיות? האם לא הייתה בכך סכנה של מרד עבורם? עזרא ונחמיה הצניעו את התוכן המדיני של התורה בבקשם מהמלך להגיע לישראל על מנת לשקם את עם ישראל. בכינון כנסת הגדולה, נחמיה ח'-י', נאסף העם לפני שער-המים לחודש התורה. עזרא ונחמיה מנצחים על האירוע ומרביצים בהם תורה. הם מביאים את העם להתרגשות רבה, לצער ולרגשות-אשמה. ברגע זה של שיא פסיכולוגי נאמר לעם שעליו לשמוח כי זהו יום קדוש. בכנסת הגדולה נוצרת הסמכות של ההלכה לראשונה. היא נוצרה על ידי עזרא ונחמיה על מנת לבסס את הקשר של העם אל הדת ובכך הפכה את היהודים לעדת-פולחן כביכול. מי שקורא את ספרי קהילות היהודים בארצות ערב ובארצות אירופה אינו יכול שלא להתפעם מהדמיון שישנו בין הקהילות השונות בכל האמור בארגון החברתי והמוסדי. דמיון רק יותר ניתן למצוא בקהילות היהודים שחיו בארצות האסלאם מאשר באלו שחיו בארצות הנוצרים. סיבה אחת היא שישיבתם של היהודים בארצות האסלאם הייתה נוחה יותר משל בני עמם שישבו בארצות הנוצרים. כיצד ניתן להסביר דמיון זה בין קהילות הנמצאות בארצות שונות? היהודים, שהיו לעם מפוזר ששומר בקנאות על דתו, היו נאמנים להלכה. ההלכה, כפי שראינו בתחילת התגובה, שואבת כביכות את סמכותה ממשה. עד לתקופת האמנציפיה באירופה מרבית היהודים היו נאמנים לצווי ההלכה. ההלכה, יש לומר, "ננעלה" לאחר כתיבת "שולחן ערוך על ידי קארו. נוצר בגלות מצב משונה של מלכות בתוטך מלכות. היהודים מעולם לא היו גוף אורגני בתוך מקום גלותם. ההלכה היא שאסרה עליהם להינשא עם לא יהודים והיא שדרשה מהם שלא להישמע לחוקותיה של המדינה בה הם חיים במידה והללו מנוגדים להלכה. במילים אחרות, ההלכה שימשה כדבק של העם היהודי והקשר שלו אל הארץ. הקשר היה משיחי ביסודו ולא אקטיביסטי. על פי ההלכה תורת משה היא בסיסו של החוק וכל חוקותם של הגויים הם רק "נימוסים" שיאים להם מפני שאין ההשגחה האלוהית אפטרופוסית עליהם. נוצר מצב של מדינה בתוך מדינה ונכון יותר של אוטונומיה דתית בתוך מדינה. השאלה שצריכה להעסיק אותנו עכשיו היא כיצד יכולים יהודים דתיים, שההלכה היא הסמכות החוקית שלהם, לחיות במדינה יהודית שאינה מתנהלת ומחוקקת ברוח ההלכה? בגלות הם לא התנגדו לממשלה, לא היה בכך טעם. בלאו הכי יחסה של ההלכה ללא יהודים שלילי והערכתם אותם מועטה- בלשון המועטה. אבל עכשיו וכאן בארץ ישראל, מחוז כיסופיהם של בני הגלויות כולם, האם יוכלו היהודים הדתיים לקבל את קיומה של מדינה דימוקרטית שחייבת להתחשב להתנהל על פי דינים בינלאומיים או שינסו לשנותה בדרכים מדרכים שונות. מה פירושו של שינוי מהסוג הזה וכיצד הוא מתייחס להאזרחים היהודים שאינם מקיימי הלכה, באיזה אופן הוא תופס את אזרחי המדינה שאינם יהודים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חושב, כנראה, שאני אדם דתי. ובכן, לא רק שאיני דתי, אלא שאני אגנוסטיקן ר''ל. השאלה שאתה שואל בסוף הודעתך הינה שאלה חשובה מאד וייתכן שהיא אפילו גורלית לעצם קיומה של מדינת ישראל. אין לי תשובה עליה ונדמה לי, שהיא תלויה במידה רבה מאד במנהיגות הדתית. אני מאמין, ואולי רוצה להאמין, שעם הזמן תימצא הדרך, שתאפשר הן לדתיים והן לחילונים לחיות בישראל בשלום, ברעות, באחווה ובתחושה שאנחנו בני אותו עם. אחרי הכל, הדתיים מבינים (לדעתי), שהמדינה אינה יכולה לשרוד בלי החילונים ובלי תרומתם, והכרה זו תאלץ אותם מן הסתם למצוא את הדרך הנ''ל. אבל, לדעתי, כרגע חשוב יותר שאנחנו, היהודים מכל הזרמים ומכל הדעות, נשתף פעולה בינינו ונעשה כל שביכולתנו כדי שמדינת ישראל תתקיים לבטח, בלי שום איום (רציני, מכל מקום) על עצם קיומה. כאשר יושג יעד זה, מן הסתם יתמקד הויכוח הפנימי באופיה של המדינה כמדינה יהודית ובין היתר בשאלת הקשר בין חוקי ההלכה לבין חוקי המדינה. זהו סדר הדברים הנכון, לדעתי, לאור הסכנה שבה אנו נתונים לגבי עצם קיומנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שגם אותי ''האשימו'', לא אחת שאני דתי. יכול להיות שיש אצלנו מאפיינים חזקים מאד שגוברים על העובדה המעניינת שאנו כותבים בשבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני זו שאלה חשובה גם עכשיו, בזמן מלחמה. הציבור עליו אני מדבר פועל כאן ועכשיו להקמת סנהדרין ולהשתתת חוקי המדינה על ההלכה. ראשוני המתנחלים פעלו כעזרא ונחמיה ושיקרו לממשלת ישראל בנוגע לכוונותיהם. הסכנה שאני מצביע עליה היא תיאוקרטיה יהודית. כיום לא קיימת הפרדה בין דת ומדינה ואזרחים רבים נפגעים בשל כך. הבעיה הנוספת שאני מזהה היא הכתבת מדיניות לישראל שתואמת את פסקי ההלכה וזלזול במוסדות המדינה. בזמן ההתנתקות שרו בבתי הכנסת שבגוש קטיף: "עוצו עיצה ותופר". השיר הזה מבטא בעיני את התמצית והלב של החשיבה הפוליטית היהודית. זו חשיבה אנטי-פוליטית. לאלוהים בלבד הממשלה. נבחרי העם צריכים לעשות את רצונו ולא- יענשו. אם הם לא יענשו בידי שמים ישירות, הם יענשו בידי אדם שהוא שליח האל. לסכנה הזו הסתעפויות והשלכות אפשריות רבות, הן פנימיות, כאלו שעשויות להשפיע על היחסים בין יהודים דתיים לחילוניים, בין אזרחים ערבים לאזרחים ערבים, והן חיצוניות, כאלו שעשויות להשפיע, ולמעשה כבר משפיעות, על יחסינו עם המדינות השכנות ועל יחסינו עם אומות העולם בלבד. ישראל הינה מדינה מתבדלת. הבריתות שהיא כורתת עם מדינות אחרות הן אסטרטגיות. אין לישראל, כמדינה יהודית, אפשרות להיות חלק מברית בית מדינות שונות כמו זו שקיימת בארנ"ב ובאירופה. התבדלות זו מסכנת את המדינה. קנאות דתית בישראל היא בעיה קרדינלית שאף אחד אינו פונה לטפל בה ברצינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר בחשיבות שאלתך וכבר אמרתי, ש"ייתכן שהיא אפילו גורלית לעצם קיומה של מדינת ישראל". אני גם מכיר בכך, שהמאבק הפנימי על דמותה וצביונה של המדינה קיים כל העת מיום הקמתה ואולי קודם לכן. יחד עם זאת - א. תהיה זו טעות קשה לעודד ולעורר כיום את המאבק הפנימי הזה , כשעצם קיומנו נתון בסכנה גדולה ומוחשית, ועלינו לעשות כל מאמץ למצוא *כרגע* את המשותף והמאחד בין כל חלקי העם. ב. יש לציין, כי הסטטוס קוו, שנקבע בקום המדינה, נפרץ דווקא מהכיוון החילוני. ג. לציבור הדתי יש גוונים רבים, חלקם מנוגדים לגמרי. לכן, על אף שאני מבין את החשש שאתה מדבר עליו, אני מאמין, כי בסופו של יום תימצא הדרך המיוחלת שדיברתי עליה. ד. לאמונה הדתית יש גם יתרונות לא מבוטלים, שאחד מהם הינו המוטיבציה הגבוהה של חלקים מהם להתגייס לצה"ל ובפרט לחילות הקרביים. אבל, כפי שאמרתי, תהיה זו שגיאה לעורר מחלוקת זו דווקא עכשיו, ולכן אין לי עניין להמשך ולדון בכך כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצל חלק גדול מהציבור הדתי לאומי הנושא הדתי קשור להשקפת העולם הפוליטית, יותר נכון:הנושא הפוליטי הוא חלק מהשקפת העולם הדתית שלהם- שלהם ולא של כל הדתיים. לכן מה שאתה אומר למעשה: כולנו צריכים לקבל את תפיסת העולם הדתית שלהם-המרכיב הלאומי שבה. אחרי שנגיע לשלום, נוכל להדיין איתם על יחסי מדינה -הלכה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |