|
"הלנו אתה אם לצרינו" ("אם", לא "או", רק למען הפרוטוקול) - לפני ישראלה סבתא אמר את זה יהושע בן נון. מוזר, אגדות על בריוני-אגרופים ומחרחרי ריב אמורות להתחבב, דווקא, על טיפוסים מסוגך.
"חסר משוגעים אני". אמר את זה אכיש מלך גת, אחת מחמש ערי פלישתים, בסוף פרק כ"א שבספר שמואל א', וכל מיני משוררים חובבים משדרגים את זה ל"*ה*חסר משוגעים *אנוכי*", כמה פיוטי מצידם.
קשה להסביר לך למה הביטוי "שמות באנגלית" הוא מצחיק, ומדוע משפט ה"שופוני" מעיד עלייך עצמך - לא על הכותב. אולי תסרקי קצת על Distance Learning, והגם שידוע כבר שאת אינך אדם של דקויות, אולי תצליחי להבין שבאמת לא היה כאן מקום לתרגום המילולי, "למידה מרחוק", של הביטוי. אולי גם קריאת דיון 2712, ולא רק הדבקת השיר והשורה שמעליו, תעזור לך להבין.
פסיכיאטר, אם כבר מצאת לנחוץ להזכיר, חלק חשוב בעבודתו הוא לחבר בין פיסות מידע שונות, רחוקות, על פניהן חסרות קשר, פעמים רבות - ולהפיק מהן תמונה שלמה. משום כך יש בזה פיוט בפני עצמו - בכך שהכותב את השירים - את שניהם - הוא פסיכיאטר במקצועו. ובדבריי אלה, עלי להדגיש, אין כדי להצהיר על הסכמה עם דעותיו, אלא רק על התפעלות מן היופי שבדבר.
אם יישאל הכותב מדוע בחר לשירו הנוכחי את השם Eyeless in Gaza, ההסבר שלו רק יגביר בך, כנראה, את תחושת הגועל הסובייקטיבית. ספרו של אלדוס הקסלי בשם זה, המתבסס על ג'ון מילטון, ראוי, אולי, למאמר בפני עצמו, אבל הנה, הדודה ויקי מקילה עלינו, כרגיל, רק לשם קבלת מושג ראשוני:
לסיכום:
הבורות היא, ככלל, חלק מן המצב האנושי, וככזו אין בה בושה.
בורות מודעת המלווה ברצון להחכים ולהשכיל היא עניין הראוי לכבוד ולהערכה, ואפילו להערצה.
ושלא כשתי אלה - הבורות העיוורת לעצמה, המעורבת באוקיינוסים של רברבנות והצוהלת בזרירת סוסות, היא דבר מביך, מביך מאוד - לעין המתבונן (הקורא), עשרות מונים יותר מאשר בלב המתרברבת.
|
|