בתשובה להאייל האלמוני, 14/01/09 13:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כנראה שאני מחדש לך, אבל ישראל אינה (עדיין) קורבן (קרי: היא עדיין קיימת),רק משום שנאבקה באויביה, הקריבה את מיטב בניה והשכילה (עם הרבה מזל) להימנע מגורל אכזר זה. ועוד חידוש: גם כשמדינת ישראל "מקרבנת" אחרים, היא עושה זאת בלית ברירה, בלי חדווה מרובה וכהגנה מפני אויביה. ועוד חידוש: אינו מדכאים עם אחר. העם האחר הינו אויבנו המר, המבקש להשמידנו, ובניגוד לתבונה אנו מעניקים לו יחס טוב מדי, כזה ששום אומה אינה מעניקה *למי שרוצה לכלותה*. איני מאמין, כי ניתן לפתור הסכוך בינינו לבין הערבים בהסכם, משום שהבעייה אינה בעיית ניסוח. לדעתי, הערבים ישאפו תמיד לכלותנו ולכן כל הסכם שייחתם איתם הינו זמני בלבד ויהיה חסר כל ערך ברגע שהערבים יאמינו, שהם יכולים לכלותנו. (דמיין כאן דיווח טלבזיוני של מנהיג ערבי, הקורע את ההסכם כשהוא צווח: "קדוק"). לגבי חיים על פי חרב - אין מדינה בעולם, שאינה מתקיימת על החרב (ואיני מדבר על תקופות של שלום, שהינן קצרות בד"כ). יש הטוענים, ואני ביניהם, כי המצב הקבוע בין מדינות הוא מצב מלחמה, כשתקופות השלום הינן הפוגות בלבד. מכל מקום, ההסטוריה מלמדת, כי מדינה שחרבה לא הייתה מספיק חדה ומספיק חזקה - נעלמה מן המפה המדינית. אז במובנים הללו הדיבור על "וכתתו חרבותם ..." הינו אוטופיה והאמת המרה הינה, שנגזר עלינו לחיות על חרבנו לעד (הנראה לעין). כדאי שתתפקח, ויפה שעה אחת קודם. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |