|
אחמד קאדירוב, בעל-בריתם לשעבר של הרוסים עד שחוסל ב-2004, היה במלחמה הראשונה בדלן, והיה גם המופתי של צ'צ'ניה. ההצלחה הגדולה של הרוסים במלחמה השניה הייתה שהם הצליחו לתקוע טריז לא בין חמולות, כפי שניסו במלחמה הראשונה מתוך הגזמה בחשיבותן, אלא בין הסופים המהווים לא רק את רוב אוכלוסייתה של צ'צ'ניה אלא את כל הממסד הדתי שם, לבין המוסלמים הוואהבים שהגיעו מ-1995 ואילך. בקצרה, רבים מהסופים הגיעו למסקנה שרוסיה היא האיום הקטן יותר, ושהאיסלאם המזרח-תיכוני מציק להם יותר, וההשלכות ברורות. תופעה דומה קרתה גם בדאגסטן ורפובליקות אחרות, אם כי כמובן בלי מלחמה של ממש - אבל חלק מההתגייסות הדאגסטנית לעצור את פלישתם של בסאייב וח'טאב ב-1999 היה עממי גמור ונבע מהתנגדות לוואהבים. באשר לאיכותה הירודה, פה אין מחלוקת. למעשה, גם הבדלנים היו ברובם המוחלט מוכנים להסתפק באוטונומיה מעשית נרחבת עם ערבויות ובטחונות, ואחד מסלעי המחלוקת העיקריים היה מי עושה את הצעד הראשון - כלומר, הרוסים היו מוכנים לתת לצ'צ'ניה אוטונומיה נרחבת בתנאי שתצהיר מראש שהיא חלק מרוסיה, והצ'צ'נים היו מוכנים לחסות בצל כנפיה של רוסיה בתנאי שתצהיר מראש שהיא מכירה בעצמאותה. ב-1994 וגם ב-2003 נעשו סקרים, אמינים במידה סבירה כנראה, שבהם התברר שרוב הצ'צ'נים - כולל תומכי הלאומנים - מוכנים להסדר עם רוסיה שאיננו עצמאות מלאה. אבל חשוב גם לזכור שיש לצ'צ'נים טראומה קולקטיבית מרוסיה כרוסיה (וכן, לא מעניין אותם אם פורמלית בריה"מ גירשה אותם. זו *רוסיה* מבחינתם) ואפילו תומכי הרוסים דיברו לא פעם על הצורך בבטחונות שימנעו מאיזה סטאלין חדש לבוא שוב ולהגלות אותם לקזאחסטן.
|
|