בתשובה ליעקב פופק, 25/12/01 15:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהזדמנות כלשהי פגשתי באיזה פקיד קולוניאלי דוחה בפרצופו התאוותן ובמשמניו הלבנים, שהשמש האפריקנית רק האדימה אותם עד לזרה. הוא סיפר לי שעזב את בריסל בגלל שהבחורות שם נטשוהו לנפשו. תאר לך, נהג לאמר, פה מספיקה תנועת אצבע צרידה ומייד הן מתפשטות ומתמסרות לי. משוגעות על לבנים. "בקונגו מי צריך בורדל?". היה המוטו שלו. "באירופה מביא אבאה'לה את בנו לדפיקה הראשונה לבורדל. רק שכאן, מי צריך בורדל?" כשסבתא ניקול עזבה עם משאית עמוסה בשקי קקאו לקינשאסה, חשבתי על דבריו. שכבתי במיטתי, העטופה בכילה נגד יתושים, והעמדתי פנים כמעיין בספר ילדים, כאשר ניף, אחת מהן, צעירה ובעלת חזה גאה פסעה פנימה לאחר ה- Niff, viens-toi הצרוד-קמעה שלי. רגע, אמרתי שאחשה (מנהל הכינרת וכל זה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חשה חשה, הכנרת אינה יכולה להמתין. אני אשמע את שאר הסיפור בהזדמנות אחרת. דרך אגב, מתי עשית בדיקת איידס בפעם האחרונה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהקשר הדברים ברור שמדובר בתחילת שנות ה-60 ואילו האיידס פרץ והתגלה, דומני, ב-1983 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניין הבורדל מזכיר לי את חברי ז'אק מן המילואים. ראוי שיהיה אתר מיוחד שיתאר את חייו של אדם מקסים זה המשלב יוזמה ממזרית ותום לב חולמני ומתלהב. הוא גדל באורוגוואי ולבר מיצווה נתן לו אביו כסף ושלח אותו לבורדל מקומי. עד גיל 17 הוא בילה רק עם זונות, ועל כך הוא לא סלח לאביו עד יום מותו. הוא גם לא סלח לחברתו הראשונה בארץ כשגילה שהיא קתולית אדוקה, בניגוד למה שסיפרה היא לו. את חברתו השניה הוא תפס עם אחרת במיטה. הוא התקשר מייד לאביו שדחק בו להצטרף לשתיים. אבל הוא היה מזועזע מן המראה הנורא ועזב אותה מיידית. למילואים הראשונים בפלוגה הוא הביא עיתון תועבה, אותו הסתיר במטול הרימונים במהלך הסיורים בגיזרה ולקח אותו למקלחת, שם ביצע בעצמו מעשים אותם המקלדת לא סובלת, ללא כל בושה. נדמה לי שבמילואים אלו הוא רצה גם להביא בובה מתנפחת ולגבות כסף מן החבר'ה עבור השימוש בה. משום מה, לא נסתייע הדבר. וזהו רק קצה המזלג של עלילות ז'אק. ותאמינו או לא, הוא אדם סימפטי, עדין ורגשן, אם כי יש לו נטייה יתרה להשתמש בנשק - גם במילואים בהם אנו עכשיו הוא היה הראשון ומאז קנינו לא שתקו, עד שמפקדי הגזרה אסרו על הפלוגה לירות כמעט לגמרי (אל דאגה, מדובר לכל היותר בירי באויר או בשיח שעשה הפטשי חשוד ליד העמדה). אבל בעצם זה לא קשור לכלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברתם את גבול הטעם הטוב כבר מזמן. בבקשה די. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היתה לי כל כוונה לפגוע בך או במי מקוראי האייל, אך גם בקריאה חוזרת איני מוצא מה הבעייה, לבד אולי מחוסר קשר ישיר לנושא. בכל מקרה, אני מצטער אם נגרמה לך אי נעימות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגזמת (אף פעם לא מאוחר וכו'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחר כך עברתי בזריזות לשיגול נשים אפריקאיות מגודלות, אשר עכוזם בולט למרחקים כספינת ההולנדי המעופף בראשי. בתחילה נאלצתי לפתות בריות מגודלות ושמנויות אלו, אשר בידם המדולדלת אחזו בנוסף בסיכות דקירה קניבליות. המשימה לא היתה פשוטה, אך בגלל שמרחתי את פני הלבנות בצבעי הסוואה חומים כיאה ואיש קינשאסה אמיתי, יכלתי ללא כל בעייה של ממש כבר מהדקה השלישיל למשש את חזיהם הנפולים, שדמו לעיסות בצק שחור וצמיג כבאגדות ילדי פינלנד על הדבורות השחומות והמסוכנות הפוצעות והמפצפצות מהמיזרח ומהדרום הפרוע. כבר ביום השלישי העברתי בין שדי נשים אלו קליפות מלפפונים חוורי פנים, כיאה לקולוניאל מאוחר בשלהי שנות השישים ברודזיה. בכינרת זה היה אחרת, כי המנהל נהג לשגל בחורות צבריות בלבד, מיוצאות קיבוצי הסביבה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |