|
המצב היום לדעתי בלתי נסבל. התקשורת בארץ איבדה כל רסן, והיא משתמשת בכוחה לרעה בכל הזדמנות. הכל (כמעט) כשר לטובת הכסף הרייטינג וההשפעה. הכל מותר לשידור בבחינת "זכות הציבור לדעת". הסיפור של יגאל אמיר הוא רק סימפטום אחד לבעייה. הינה כמה דוגמאות שעולות במוחי: 1. רבים מהשדרים והפרשנים משתמשים בבמה התקשורתית שנתונה למרותם כדי "לדחוף" את הדעה שלהם כ"עובדה", כאילו לא קיימות גם דעות אחרות. דוגמאות ל"עובדות" כאלו הן שכל ראש ממשלה יהיה חייב לחלק את ירושלים, או שכל ההתנחלויות דינן להתפנות. מעטים המקרים שבהם באמת אפשר לשמוע פוליטיקאי בטלויזיה פורש את השקפת עולמו, בלי שהמראיין מכניס בכח את דעתו. 2. התקשורת מלבה פחדים מיותרים כי זה נותן רייטינג. למשל בכל יום בחדשות מפמפמים לנו שאולי יתמוטט בנק בגלל המשבר הכלכלי, מה שעוד עלול לקרות בגלל הכנסת הציבור לפאניקה שתביא למשיכה המונית. ואז התקשורת הצדקנית תבוא ותאשים את משרד האוצר ובנק ישראל שהם לא נתנו רשת ביטחון לבנק. 3. במהלך מלחמת לבנון השנייה שידרו את דיברי הבלע של אויבינו נאסראללה בשידור חי, תוך כדי הצגת הלוחמה הפסיכולוגית שלו כדברי אמת, ואת דברי צה"ל כדברי שקר (מעניין לאן נעלמו לאחר המלחמה הטענה שלו כי הוא טיבע ספינה ישראלית). מאז כל המערכות עשו איזשהו בדק בית, פרט לתקשורת. מרגיז אותי לראות את ערוץ 10 מתגאים עד היום בעובדה שהם הביאו את כל האינפורמציה בשם "זכות הציבור לדעת". מזלנו שהתקשורת הזו לא הייתה קיימת במלחמת השחרור (שחיטוט מזוכיסטי בפאשלת לטרון היה גורם לכך שהיינו מאבדים את ירושלים), או במלחמת יום כיפור (שהיינו מגיעים למסקנה שאין טעם להילחם כי חורבן בית שלישי הוא בלתי נמנע כי זה מה שמשה דיין אמר, ואפשר לשדר את מה שאמר שוב ושוב). 4. ישנם מקרי פשע מזויעים רבים שהתקשורת חשה חובה לדווח לנו שוב ושוב על כל פרט בהם. למשל המקרה המצער של הילדה רוז, שבו במשך ימים פימפמו לנו את הסיפור האומלל של הילדה הזו. כאילו מישהו מהאזרחים יכול לעשות משהו לטובתה על ידי כך שנשב כולנו מול הטלויזיה ונראה שידורים של הנאשמים ברציחתה (ובין לבין נראה גם פירסומות).
|
|