|
נראה לי שאתה חושב על הומניסטיקה כעל משהו מקביל למדע: יש לנו גוף ידע, שאנחנו יכולים ללמוד אותו ("למידה" בגרסה זאת היא, כנראה, "העברה" של הידע לתוך המוח). אותו ידע אמור להתאים לעולם החיצוני, ולכן אנחנו יכולים לבדוק את ההתאמה הזאת בכל מיני דרכים ולהשתמש בה כדי לשפר את חיינו (דהיינו, יישומים פרקטיים, "טכנולוגיה", למשל כדי להימנע ממגושמות חברתית). אני לא בטוח שזאת תמונה נכונה של המדע, אבל אני משוכנע שזאת לא תמונה נכונה של מקצועות הומניסטיים.
אני חושב שביסוד ה"הבנה" ההומניסטית לא עומדת "העברה" של חומר נתון, אלא – אם להשתמש במטאפורה שחוקה – מפגש עם טקסט. המפגש הזה לא מפיק תוצאות ידועות מראש – אפילו כשמדובר על אותו טקסט ואותו אדם בזמנים שונים. מאחר שהטקסט לא משתנה, אני מניח שאנחנו נמצאים בתהליך של שינוי מתמיד, וה"הבנה" שלנו היא תוצר של מוכנות נפשית ובגרות, הבעיות שמעסיקות אותנו באותו זמן וכדומה. לכן, המפגש לא "נוטע שגיאה גסה". הוא לא נוטע כלום. הוא מרחיב עוד קצת את גבולות התודעה שלנו ביחס לשאלה "מה זאת אומרת שיש אנשים שונים מאיתנו". מה זה אומר שיש אנשים שמרגישים כל מיני דברים שאף פעם לא הרגשנו. מה זה אומר שיש אנשים שחשבו דברים אחרים על העולם. מה זה אומר לחשוב בצורה אחרת מזאת שהתרגלנו לה.
מבחן התוצאה? לא נראה לי רלוונטי כי אנחנו מדברים על מפגש ולא על העברה. אנחנו מדברים על מציאות שנוצרת במפגש ולא על מידת ההתאמה למציאות חיצונית (אגב, מציאות שבכלל אי אפשר למדוד). אז האם יש הוכחה מדעית להבנה הומניסטית? התשובה, כמובן, היא לא.
|
|