בתשובה לשי שפירא, 04/10/08 23:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נוכחות פיזית קבועה שהשבט יסכים לה? ואם ראשי השבט לא יסכימו לנוכחותה? ואם הם יסכימו לנוכחותה אבל רק בתנאי שהשגרירים האלו לא ינסו לשנות יותר מדי? או רק בתנאי שהם לא יצרו קשר עם בנות השבט?1 בעצם, לא צריך להציב תנאים במופגן. מה אם ראשי-השבט פשוט יאסרו על בנות השבט ליצור קשר עם השגרירים? אתה מסביר איך פרט יוכל לקבל על עצמו את החיים במדינה מערבית, אבל מתעלם מהשאלה איך בכלל אותו פרט יהיה מודע לאפשרות החדשה הזו שניצבת בפניו. 1הכנס קבוצה מוחלשת לבחירתך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כבר אמרתי שאם הזכויות ה''ירודות'' לנשים הן בעצם דיכוי בסגנון צפון-קוריאה אני אתמוך בהתערבות הומניטרית בסגנון אלה שהמערב עושה לפעמים בדיקטטורות מהעולם השלישי. כבר אמרתי שאני מבין את האפשרות שהצבעתי אליה ככוללת היכרות מינימלית של אנשי (ונשות) השבט עם המדינה. אני אדגיש - אם לנשים אין זכות לדבר עם אנשים מחוץ לשבט, זה בהחלט נחשב כדיכוי שמצדיק התערבות כוחנית מבחוץ. הנקודה העיקרית שלי היא שאין למדינה זכות לראות בהם אזרחים שלה, רק בגלל שהם יושבים ליד שטח שהיא כבשה פעם. התערבות או לא התערבות, מודרניזציה או לא מודרניזציה, כל אלה החלטות שיצטרכו להתקבל על בסיס העובדה שמדובר על קבוצה זרה, שאיננה חלק מהמדינה ואין לה שום מחויבות מיוחדת אליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת מה קורה בצפון קוריאה, אבל מעניין אותי - באיזו רמת דיכוי אתה מוכן להכיר ככזו שלא תצדיק התערבות מבחוץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו שאלה שיכולה (וצריכה) להעסיק עדרי מומחים במשך חודשים, ותכלול המוני שיקולים והתייחסויות שקצת גדול עלי לספק כרגע. בגדול, השיקול החשוב ביותר מבחינתי הוא בדיוק מה שדיברנו עליו עד עכשיו - היכולת של כל אדם להחליט על נטישת הדיכוי הנ"ל, וזכותו להשגת מידע על החלופות (=שלא ימנעו ממנו את המידע הנ"ל). את זה אני אומר בהתייחס למקרה הספציפי שלנו, שבו יש יכולת מעבר לחברה חופשית - אם אין חברה חופשית שמוכנה לקבל את המדוכאים, אז הקריטריונים יהיו מחמירים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, אם מדובר בשבט שהוא לא ממש מנותק מלכתחילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי ש"אין למדינה זכות לראות בהם אזרחים שלה" בדרך כלל ישמש כלי להדיר אותם מיכולות החלטה, מוקדי כוח וכדומה. כלומר מניעת אזרחות מהם מונעת מהם לא רק חובות (נקבה אחת לזכר אחד לדוגמא) אלא גם את הזכויות הרבות הקיימות לאזרח במדינה דמוקרטית מודרנית (למשל היכולת להשפיע על זהות השלטון, ביטוח לאומי ועוד) ומכאן שיעזור בשימור זרותם (ויהיו מי שיגידו פרימיטיביותם) אך לא בטוח שיפעל לטובתם. סבורני כי יש מי שטוען שחטא עיקרי ביחסנו עם הפלסטינאים הוא מניעת אזרחות לכל מי שנמצא תחת שלטוננו. ולגבי הסקר כולו: אני סבור כי אין תשובה אידיאולוגית "נכונה" תמיד יהיו מי שיפגעו או לחילופין יסברו כי הורע מצבם היחסי. רצון טוב ופרוט הכוונות לצעדים מבוקרים הם הדרך הסבירה בעיני. מרמז כי בחרתי "לגבש תוכנית הדרגתית מיוחדת למודרניזציה נאורה של תרבותם" (כי מן הנמנע בעיני למנוע השפעת המודרנה עליהם ולכן עדיף לעשות זאת במכוון בזהירות ובהדרגתיות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חברי השבט המנותק מעטים, ואף אחד מהכוחות הקיימים לא חושש שהם אלו שיקחו את מקומו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה עם שאלותייך, אבל איזו חלופה את מציעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובות זה ישר ישר ישר ושמאלה בצומת. וברצינות - באמת אין לי תשובות. הדילמה של גבולות הרב תרבותיות, או הרב תרבותיות מול ערכים אחרים שאת מאמינה בהם, היא דילמה שמעסיקה אותי לא מעט ולא הצלחתי למצוא לה איזו תשובה שנוח לי לחיות איתה בקלות. בגדול, אני חושבת שאני נוטה לומר שבמסגרת הערכים שאני מאמינה בהם, הזכות לתרבות והחירות לפעול כרצונך זוכות למקום מכובד, אך לא למקום הראשון. כיוון שכך, אם במסגרת החירויות האלה נפגעים ערכים אחרים שנראים לי חשובים יותר, אני אעדיף אותם. עולה כמובן השאלה איך אני מרשה לעצמי להכריע בין ערכים שונים עבור אנשים אחרים. התשובה מבחינתי פשוטה מאד - כי אני יכולה1 וכי אני מאמינה שכך נכון לפעול. 1 כלומר, ככל ובמידה שאני יכולה. כמובן שאם אני לא יכולה זה בכלל לא רלוונטי מה דעתי בנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, באופן כללי אני נוטה להסכים. אבל השאלה שלי הייתה אחרת - איזה פתרון את מוצאת לבעיות הספציפיות יותר שהעלית: כלומר, איך תביאי לידיעתן של נשי השבט, למשל, את מה שעליהן לדעת לצורך הבחירה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגדול, אני חושבת שהתערבות במסורת הנהוגה היא לגיטימית ואני לא פוסלת את זה על הסף רק בשם הזכות של חברי השבט לשמור על המסורת שלהם. יש עוד זכויות בעולם חוץ מזו ובמקרים מסוימים המחיר של פגיעה בתרבות, שינוי האיזונים בקהילה או פגיעה בהגמוניה הקיימת שווה את התועלת שלתפיסתי תצמח מכך. אופי ההתערבות, לעומת זאת, הפרקטיקה עצמה, צריכה להעשות בהתאם לקהילה, לבעיות שמתעוררות בהקשרים השונים, ובצורה המינימלית האפשרית. ביחס לשאלה שהעלית, ייתכן שהקמת "בית ספר" לנשים בלבד1 שאל השיעורים תהיה חובת הגעה 2 היא פתרון זמני שיאפשר להגיע למצב שבו יהיו מספיק נשים שיצליחו לרכוש את הידע הרלוונטי לצורך הבחירה, ומשם יהיה קל יותר להעביר אותו הלאה. אגב, בניגוד למה שתגובות מסוימות הציגו כאן (ולא רק כאן), אני חושבת שהמורות החיילות של שנות החמישים הציגו מודל3 מוצלח בהרבה מההצעה שלי. 1כאמור, הנשים הן רק דוגמא. זה רלוונטי לכל קבוצה מוחלשת שזכויותיה נפגעות. 2 בין אם לצורך קבלת הטבה מסוימת או אפילו בכפייה כלשהי 3 לפחות זה שאני מכירה, שמתייחס למודל של "שיעורים פרטיים" בבתים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נראה לי שבית ספר לנשים מסוג זה לא יעזור אם לא יהיה במקביל בי"ס לגברים. הן הרי לא יכולות לפרק בעצמן את המבנה הקיים, בפרט לא בחברה שבה הן במעמד נחות. באופן כללי, כל הרעיון לא נשמע פרקטי כלל ועיקר. ב. מה זה ה"שיעורים הפרטיים" האלה שאת מדברת עליהם? מעולם לא שמעתי על זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. וואטבאר, אז בית ספר לכל חברי השבט. מן הסתם לא ניסיתי להציע איזשהו פתרון קסמים או פתרון מגובש ופרקטי, אלא לנסות להצביע על מודל כללי מאד. ב. הכוונה לתוכנית שבה מורות חיילות לימדו את הנשים לקרוא ולכתוב וכיוצא באלו בבתים שלהן (במעברות?). לצערי אני לא מכירה מספיק את הפרטים, אחת המרצות שלי הזכירה את זה במסגרת קורס שלקחתי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |