שלושה שירי אהבה

האייל הפואטי

יום א', 17/8/2008, 9:26

שלושה שירים ושלוש תמות של אהבה. השיר הראשון עוסק בתלות ובדאגה; השני בנוסטלגיה ובכמיהה לבלעדיות שבאהבה; השלישי בכוחה המרפא של האהבה והמתקן של האהבה.

שירו של ליאור שטרנברג כתוב בשפת יומיום, שפה פרוזאית. הוא מדבר אל בחירת ליבו. הסגנון מזכיר, בעיני, את שירין של קארבר. הקסם שבו, החרידה שלו מהפרוזאי, הן השורות שפותחות את השיר, הנגיעה בכף היד הרטובה. התיאור הפיזי הזה - וכל השיר הזה פיזי מאוד (חום הגוף, הרגליים היחפות, היד הרטובה)-, של היד הרטובה, תיאור שניתן להרגיש ממש, גורם לקורא לצייר את האקספוזיציה של השיר, בה בת הזוג משקה יחפה וחולה את הצמחים שבמרפסת.
מחר שבת. מוצאי ראש השנה. ראש לדובר זה לא משנה. הוא רק מציין את זה. החג והשבת לא מאצילים קדושה אלא משמשים כסימנים בלוח השנה, בלו"ז היומיומי של הדובר. זה יכול היה להיות גם סתם יום של חול. אולי באמת השיר נכתב ביום שישי, אולי השימוש בימי החג והשבת בא כדי לומר לנו שהם, שניהם, בחופשה, ובת הזוג חולה. ובכל זאת יש קסם.

גם אצל אלירז ליד יש משמעות. כאן היא משמשת כתמונה של זכרון. שפתו של אלירז "שירית" יותר, פחות יומיומית, על אף שמשלב השפה בו הוא משתמש רגיל לחלוטין. מה שהופך את סגנון הכתיבה שלו מורכב יותר הוא התחביר הייחודי. השורה הזו למשל: "
עָמַדְתִּי לְיַד עֵשֶׂב אוֹ בְּתוֹךְ עֵשֶׂב, הָיְתָה
אִשָּׁה, אַתְּ, רָאִיתִי דְּבָרִים שֶׁהַיּוֹם
אֲנִי רוֹאֶה אַחֶרֶת.אוֹ בִּכְלָל לֹא.
המשורר מהרהר, מעמער על מה שהוא זוכר. הוא לא בטוח בכלום, רק בזה שהיא הייתה שם, איתו. הוא כותב אודות הזכרון המתעתע. הוא נמצא לבד, יושב על ספסל. הספסל יכול להיות ריהוט רחוב רומנטי כשיושבים עליו גבר ואישה אך כשאדם אחד יושב עליו הוא מסמל בדידות. העלים הם שלכת, תקופה של סתיו.
אלירז אינו משתמש כמעט במה שמתרחש סביבו אלא בזכרונו. הוא מנסה לשמור על הזכרון נקי.

שירה של חמוטל בר-יוסף, "כשאתה שוהה כאן", מתאר אהבה מתקתקה, נטולת תלות. המצאות האהוב אצל בר-יוסף גורמת לכל להיות טוב יותר, פשוט יותר, חינוי יותר.
שפתה של בר-יוסף אינה אחידה. זו שדפה בעלת משלבים שונים. כשקוראים את השיר הקצר הזה זה עשוי לצרום (לי זה צרם).
היא כותבת:
כְּשֶׁאַתָּה אוֹכֵל אִתִּי
יוֹתֵר טָעִים לִי הַתּוּת וְהַתִּירָס.

יש משהו ילדותי בשתי השורות הללו. ולאחר מכן:

כְּשֶׁאַתָּה בָּא אֶצְלִי
צְלִילֵי מוֹצַרְט בָּרַדְיוֹ
בְּלִי הַפְרָעוֹת

וזו שפה מאוד יומיומית, מעט בלתי תקנית אפילו. משפט תקני היה נכתב כך: צלילי מוצרט מתנגדים ברדיו בלי הפרעות.
אני משער שהשימוש בשפה כזו הינו מכוון ושהוא משמש, לפחות עבורה, פונקצמיה שירית מסוימת.
בחלק השלישי המשוררת משנה את הנימה ומשתמשת בדימוי "כמו יריעה על אגם" בנוגע לשוק כאשר אהובה שוהה איתה.
זהו שיר מאוד לא אחיד, הן סגנונית והן תוכנית. עם זאת זהו שיר מעניין, מעניין בפשטותו ובחירות הכתיבה בה הוא נכתב. שטרנברג מספר סיפור, מצייר אנקדוטה; אלירז מנסה לספר סיפור, לשחזר רגע; בר-יוסף אינה מנסה לספר סיפור או לשחזר רגע אלא מספרת לאהובה למה הוא גורם, על כמה הוא חיוני. היא אינה אומרת לו במילים מפורשות שהיא אוהבת אותו, כמו שגם אלירז וגם שטרנברג כותבים, אלא גורמת לו, בתארה את כוחה של נוכחותו, לחוש נאהב.

טו' באב שמח ומלא אהבה.

חזרה לעמוד הראשי

המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
RSS מאמרים \| כתבו למערכת \| אודות האתר \| טרם התעדכנת \| ארכיון \| חיפוש \| עזרה \| תנאי שימוש	© כל הזכויות שמורות