|
||||
|
||||
למה, דובי? (ואתה כבר יודע שאני אוהבת אותך). |
|
||||
|
||||
גם הטיולים בכל העולם, גם האוכל הרב... חלקנו, יש לזכור, סטודנטים עניים בדיאטה... |
|
||||
|
||||
A week in Kenya for 265$ including hotel, taxes, etc. There you could taste Zebras, crocodiles, and maybe also Giraffes and monkeys, or not... The flight leaves every Tuesday eve and returns every Wednsday. The deal is valid until 31.12.2002, full refund is promised to whoever orders the deal but doesn't find the time to use it.
I'm leaving at the beginning of March, just before spring semester opens. If you're interested, contact me. (I have no commercial contact to this deal) (WARNING: COMMERCIAL OFFERS AT HAAYAL ARE GENERALLY CONSIDERED RUDE AND WOULD BE REMOVED.) |
|
||||
|
||||
ליאור אוכל תנין. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אני כבר אכלתי תנין בקניה. היה טעים. |
|
||||
|
||||
אני אכלתי צב בניו אורלינס. יש לזה טעם של עוף. |
|
||||
|
||||
דובי יקר (מעצם השם לא עולה שום רעיון של דיאטה) ראשית, בפירוש לא כצעקתה: את שנות הנעורים ביליתי בחו"ל עקב מציאות תופתית שנמלטתי ממנה. אני לא מאחלת מציאות כזו לאף אחד. בעצם, כן לכמה אנשים אבל אתה בפירוש לא נמנה עליהם. שנית, מכיר את המערכון של מונטי פייתון על כמה שהם היו פעם עניים? אז זהו, זה בפירוש קיים. את שנותי הראשונות בחו"ל ביליתי בעבודה בחברה לטיסות שכר במשך השבוע ובמלצרות בפאב בסופי שבוע. לעתים תכופות הייתי מלקטת ירקות בסוף היום מהשוק כדי לאכול. את הנסיעות התכופות הנוכחיות שלי אני חייבת למקום העבודה. ותאמין לי, זה לא תענוג גדול לעטות את תחפושת חו"ל. ז'קט, חצאית מיני, איפור, נעלי עקב כואבות מאוד. בימים הרגילים אני תמיד יחפה בקיץ ועם נעלי בית בחורף, גם בעבודה, פרט לימים בהם באים אורחים מבחוץ. דוגמא לנסיעה מהנה במיוחד: הגעתי לקוריאה מביקור בהונג קונג, בו חטפתי קלקול קיבה איום. את כרטיסי הביקור מסרתי בקידה טבעית מאוד, כיוון שהייתי מקופלת מכאב בטן. עקב לו"ז צפוף מאוד שנקבע מראש מהארץ, לא היתה לי שום אפשרות לנוח. ארוחה קוריאנית: כולם שולים נעליים, יושבים על הארץ סביב שולחן נמוך. באמצע השולחן מעין קערה ממתכת עם אש דולקת מתחתיה, יעני דוכן צלייה. מארחת מניחה נתחי בשר שאני לא נוגעת בהם (אולי זה כלב? מי יודע?) ומסביב קעריות עם אורז לבן דביק, ירקות רתוחים וגולת הכותרת: קימצ'י. זה כרוב כבוש חמוץ/חריף שאין מבחיל ממנו. הקוריאנים אוכלים אותו שלוש פעמים ביום ונשבעים בשמו. בנוסף, שיני שום חיות לעייפה. הכיבוד הנוסף: בירה קוריאנית. זהו. יש במה לקנא? |
|
||||
|
||||
איזו עבודה מצריכה אותך ללבוש חצאית מיני, איפור ונעלי עקב? את יכולה להאשים רק את עצמך אם את עובדת שם מרצונך ואח"כ עוד מתלוננת. את מודעת לזה, נכון? |
|
||||
|
||||
יש תגובות ששוות התעלמות רועמת. אני מונה אותך בשמחה ביניהן. |
|
||||
|
||||
מעניין. עמדתי לשאול משהו ברוח השאלה ששאל האייל האלמוני. מכיוון שכנראה לא תעני, לא נותר לי אלא להגיד שלפי התרשמותי, לרבות מהנסיעות העסקיות יש תחליפים יעילים יותר, ושטרם שמעתי על סיבה טובה לנעול נעליים גבוהות-עקבים. |
|
||||
|
||||
1. מה לעשות, זה חלק מערכת הלבוש שמקום העבודה הנפיק לי. לגבי תחליפים, רוב הנסיעות קשורים בקונגרסים מקצועיים. תחליף? תמהתני. |
|
||||
|
||||
זה לא גורם למקום העבודה שלך להיראות לי סימפטי במיוחד. נראה שחוקי-העבודה זקוקים לשיפור. כבר כמה שנים שאפשר לשנע מידע *מבלי* לשנע את האנשים שמכילים את המידע. שמעתי שהיום כבר יש אפילו טלגרף אלחוטי! |
|
||||
|
||||
גם אני חושב שהשאלה של האלמוני היתה לגיטימית. מיני ונעלי עקב כואבות לא נשמע לי להיט היסטרי. במיוחד לאחת המתרעמת על כך. אם את סובלת ועדיין נשארת בסיטואציה הזאת - לא שאני מבין מה קורה כאן. את בעסקי תצוגות אופנה? את צריכה למכור את הסחורה בעזרת המיניות הנשית שלך? - את יכולה לבוא בטענות רק על עצמך. |
|
||||
|
||||
צודק. לא להיט היסטרי. אני בפירוש לא בנושא תצוגות אופנה אלא דווקא בענייני מיכשור רפואי. לגבי מיניות נשית, גם כשהייתי צעירה יותר מעולם לא השתמשתי בה כי פשוט לא ידעתי איך עושים את זה. עד היום אני מתרעמת כשאני רואה את זה מבוצע, ועוד יותר מתרעמת כשאני רואה כמה זה משפיע בפועל ועל גברים מלומדים ומשכילים (אני עובדת בעיקר מול רופאים ופרופסורים למיניהם, שעדיין נוהגים כעגלים כאשר אישה מתחנחנת בפניהם *לא אני!!*). אבל! היה ממש נחמד פעם במלון בארץ זרה להתלבש יפה ולרדת ללובי ושם לפגוש את מנהל המפעל שלי, שעובד צמוד אלי שנים רבות, פעור עיניים. כיוון שהוא קיבוצניק קשה התבטאות, כל מה שהיה לו להגיד היה: את נראית ממש... בסדר. קטעים. |
|
||||
|
||||
אין דבר שמרגש אותי יותר מאישה שאומרת לי שהיא צריכה גבר בשביל שיעזור לה לעשות דבר זה או אחר, לפתוח צנצנות למשל. למען הריגוש המופלא הזה אני מוכן להיות פראייר. |
|
||||
|
||||
דוד שלי אוהב לספר על מדינה מזרח-אסיאתית כלשהי שאני לא זוכר כרגע איזו היא, בה הוא אכל ארוחה מעניינת: יושבים לשולחן כשבמקום צלחת יש חור. דרך החור מכניסים ראש של קוף חי ומקבעים אותו במקום (מזכיר למישהו מאמר אחר? לא חשוב). אחר כך, בזמן שהקוף עודני חי ונושם, חותכים את הגולגולת ומסירים את החלק העליון, וזהו - אוכלים את המוח. נכון כיף? לא מאמינה? |
|
||||
|
||||
לדוד שלך קוראים הריסון פורד? |
|
||||
|
||||
לא שידוע לי. |
|
||||
|
||||
תאור של סעודה כזו מצוי אצל שפרה הורן בספרה''חויה יפנית'' ומדובר ביפנים. |
|
||||
|
||||
במנות מדודות כמובן. |
|
||||
|
||||
לא הגבת על השיר שתרגמתי במיוחד לכבודך. מה יש לך? |
|
||||
|
||||
הייתי נטול מילים. אני לא ממש חזק ב*תגובות* על שירה, אבל אני נהנה לקרוא אותה. יותר מזה, מציק לי כשאני רואה משהו שעשוי היה להיות מעניין, אילו רק יכולתי להבין מה כתוב בו... אני מקווה שאת לא מרגישה שהשקעת מאמץ לחינם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |