 |
אני לא יודע איפה אתה למדת, אבל אני למדתי בכפר סבא, וסיימתי את חוק לימודיי לאחרונה, לפני כשלוש שנים. כפר סבא היא עיר נפלאה עבור בני נוער, אבל רוב מוחלט מבני הנוער בבית ספרי התגייסו והלכו לצבא מבלי להקדיש לכך ולו בדל מחשבה תועה. ייתכן ששנאו את המסגרת הבית־ספרית, ייתכן שכינו את ביה"ס "בית חרושת לציונים", ייתכן שתיעבו את התלבושת האחידה, ייתכן שחלמו על העלאת שיעורי הבית באש - לצבא הם הלכו בשורה ישרה ואחידה, כעדר כבשים.
מה שהפריע לי לא היה עצם הגיוס לצבא, או המוכנות המוחלטת לדבר, אלא קבלתו כזכות יתרה, כזכות שמיימית: כאילו הם הולכים לשרת בחילותיו של בר כוכבא ולהציל את כנסת ישראל מן היד הרומאית.
בזמנו תמהתי על הסיבות לדבר. באופן כללי, רוב בני הנוער בארץ הם אומרי־הן מובהקים, החולמים על תואר במנהל עסקים, פרקטיקה משגשגת ומשפחה זעיר־בורגנית לתפארת. העניין משתלב להפליא עם החברה הישראלית שהיא הומוגנית למדי, ואם אינה הומוגנית, היא בהחלט שואפת לכך. הם קיבלו אגרת המורה להם להתייצב בתאריך כך וכך במקום כך וכך, ועשו, כאבותיהם שאמרו "נעשה ונשמע". באופן פרטי, כפר סבא, כמו ערים מבוססות אחרות, היא מעוז הבורגנות, המחנכת את בניה ובנותיה להסכין עם הנורמות החברתיות, תחת לשנות אותן. כך גם השמאלניות האנינה, המתחסדת, האליטיסטית, מורשת מאב לבנו, כפריט ירושה יקר, שזה ירש מסבו, וזה ירש מסב־סבו, האחד שעלה מאירופה ותקע יתדו באדמת השרון. במקום כזה הבעת דעה החורגת מן הנורמות המקובלות היא בגדר חתרנות, עד כדי תיוג כ"רדיקל". אבל רדיקליזם דמיקולו כזה הוא מתבקש ונחוץ, במיוחד כשתלמידי י"א וי"ב אחראים לו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש