|
החשיבות של השרות הסלולרי היא בכך שברגע שהוא הפך לסטנדרט בחברה, פרט שלא יוכל להרשות אותו לעצמו מוצא את עצמו עם כושר השתכרות נמוך יותר ועם חוסר יכולת לתפקד כפי שמצופה ממנו במסגרת החברה (נניח, לפתוח את שער הישוב שלו). במקרים רבים דווקא הפרט מעוט היכולת הוא זה ששוק העבודה דורש ממנו להיות זמין תמיד (למשל להיות מוכן להיקרא למשמרת באבטחה/מלצרות/שליחויות על פי דרישת בעל הבית), לעומת חברו שעובד במשרה קבועה במשרד עם טלפון על השולחן ובא והולך בשעות קבועות. טלפון קווי או ביפר הוא תחליף חלקי מאד לטלפון הנייד (וביפר גם כן עולה כסף, כידוע).
רכב פרטי הוא לא שרות חיוני, אבל האפשרות להשתמש ברכב היא שרות חיוני; למשל, לא ניתן להקים ישוב, שכונה או מבנה עסקי כלשהו אם המדינה לא תיתן את השרות של סלילת הכביש אליו. כאן הממשלה מתערבת ומחליטה לממן תח"צ כדי לאפשר את השרות הזה לכל אדם. מתן גישה חופשית (או במחיר סמלי) לאינטרנט בספריות היא בדיוק אותה פעולה, ומתוך שיקולים דומים.
כאמור, במקרה של האינטרנט המדינה מממנת שרות ציבורי (וריבוי השחקנים בשוק ממילא מאפשר מחירי בסיס די סבירים). בתחום הטלפוניה הסלולרית המצב שונה; השוק שם אינו פרטי אלא פרטי-למחצה בגלל הרגולציה. לא ניתן להפוך את השוק הזה לשוק נטול רגולציה כהצעתך בגלל מגבלת התדרים. לכן החברות גוזרות קופון מהזכיון שניתן להן - ואני מצפה שחלק מתנאי הזכיון הזה יהיה הבטחת שרות בסיסי במחיר זול (למשל כפי שמתקיים היום בעזרת מכשירי טוקמן ודומיהם). אילו היתה דרך כאן לתת שרות ציבורי חלופי זה אולי היה עדיף, אבל המצב אינו כזה. משרד התקשורת הודיע השבוע על כוונתו לאפשר לעוד שתי חברות סלולריות לפעול (בטכנולוגיית WiMax שמאפשרת ניצול של תחום תדרים חדש). יתכן שזה יגדיל את מספר החברות אל המסה הקריטית שתמוטט את האוליגופול; לאור הנסיון שלנו עם הבנקים אני לא אופטימי. כל עוד האוליגופול קיים, חרם צרכנים לא יעזור; אתה יכול להחרים חברה אחת, אבל לא את כולן. בסופו של דבר, במצב כזה ללא רגולציה השוק יזרום אל המחיר שהיה מגיע אליו אילו היתה בו רק חברה אחת - כלומר המקסימום שהלקוחות מוכנים לשלם כדי לקבל את השרות. המקסימום הזה הוא מחוץ להשג ידו של החלק דל-היכולת בציבור הצרכנים, ולכן צריך לוודא שמצב כזה לא יתקיים.
|
|