|
עד לפני עשרים שנה ופחות, חיסולים בדרגים טרוריסטיים עליונים (זה לא בדיוק "מנהיגים") באמת נחשבו, רשמית, בלתי לגיטימיים כמו שמעשי רצח אחרים נחשבים בלתי לגיטימיים, וישראל נהגה לסרב להודות בהם. המקרה אולי הכי מצחיק היה עם חיסול אבו ג'יהאד בטוניס, ב-1988. בבוקר שלמחרת החיסול התנהלה בין עיתונאי לבין יצחק שמיר, בישיבת הממשלה, בערך השיחה הזאת (ציטוט שלי מהזכרון, משידור חי מהרדיו אז, ושמיר כנראה לא תפס שזה משודר חי):
העיתונאי, קצת מרחוק, לשמיר הקצת-חרש: "מר שמיר, יש לך משהו בעניין אבו ג'יהאד?..."
שמיר: "מה משהו?"
העיתונאי: "בעיתונות הזרה מדברים עליו"
שמיר: "אה, אמרו שהוא מת בתוניס"
ישראל נעשתה במשך הזמן גלויה יותר אולי משום שהתקשורת בכללותה וגם במדיניות בכל העולם, ובייחוד בעולם הערבי, כולם נעשו גלויים יותר ואין עוד צורך בהתחסדות צדקנית מן הסוג שאתה מגלה (סליחה על המילים האלה, אני בד"כ בעדך, אבל הפעם ה"פליאה" שלך היא באמת מגוחכת. מה, אתה חי בפנימיית נערות במנזר בשוייץ?).
אולי ראוי להזכיר לך שלא מדובר בחיסול "מנהיגים" מסוג ראש ממשלת שוודיה או משהו כזה. מדובר בחיסול ראשי ארגוני טרור שאולי לא הרגו אישית במו ידיהם כל ישראלי וישראלי שהם הרגו - אבל הם שלחו רוצחים רבים שהרגו ישראלים רבים. ההבדל בין ראשי טרור כאלה לבין היטלר הוא כמותי בלבד.
|
|