 |
אענה לסקר למרות שברור שכבר אינו נקרא היות והייתי בחו"ל בזמן שנערך וזה נראה לי כמו תירוץ מספיק טוב.
באופן עקרוני אפשר לומר שאני עשוי ללא חת, עד שזה מגיע לטיסות (מפליא אותי שרק ארבעה אנשים סימנו את האפשרות הזו, לטעמי מדובר בפחד הרבה יותר נפוץ). זה התחיל בנחיתה לא מוצלחת בYellowstone, ארה"ב, בזמן סערה, והפך להיסטריה בכל טיסה. דחף בלתי נשלט להביט בנקודה אחת מסוימת, הזעה בכפות הידיים וחיפוש אובססיבי אחרי סיבות לדאגה גם כשהטיסה חלקה לגמרי.
כשהגעתי הביתה (זה היה בכיתה יא') התחלתי במחקר. למדתי את כל ההסברים הנכונים והלא נכונים (ההוא שמדבר על שתי טיפות אוויר שנפרדות ונפגשות שוב) לעיקרון התעופה, שיננתי את כל המנטרות ("הטייס לא רוצה להתאבד"), חישבתי את הסטטיסטיקה (והיא אכן די מעודדת, הסיכוי מדהים בזניחותו). זה עזר רק באופן חלקי, עד היום אני לא רגוע, למרות שבכל רגע נתון בטיסה אני יכול להגיד במדויק למה כל דבר קורה, מתי המטוס מאיץ, מגביה, פותח את המדפים וכו'. במהלך ניסיון ההתמודדות עם הפחד טסתי מעל 10 פעמים, הטסתי מטוס קל ועשיתי כמעט כל דבר מפחיד שניתן להעלות על הדעת (מלבד קפיצת באנג'י) כשהשיא היה כמובן צניחה חופשית.
האמת היא שגיליתי שיש רק שני דברים שעוזרים לי: 1 - לטוס עם חברים טובים שמסיחים את דעתי. 2 - מפתיע, אבל ככל שאנשים מסביב לחוצים יותר, כך אני מבין כמה דביל אני נראה וישר נכנס לפוזת הנוסע השקול ומסביר להם בדיוק מדוע סביר יותר שיהיו כיסי אוויר מעל הרים (זאת למרות שבימים כתיקונם הרעידה הקטנה ביותר מקפיצה לי את הדופק ומרטיבה לי את הידיים).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש