 |
"אני מבשל בצוללת, משמע אני קיים". היתה לי פעם רצייה לבסס תורת גוף/נפש על הנחה שרירותית לגמרי. מה יש, לדקרט מותר?
איך מגיעים לדואליזם, כשהעולם החיצון נגזר מהנחת טוב ליבו של האל (שאינו כידוע שד מתעתע). נו טוב, האל גורם לאי אלו גורמי התמדה והמשכיות בתחושותי, הנראים כמתייחסים לעולם חיצוני כלשהו. דומני שהבישוף ברקלי לא היה ממש נבהל כאן. אולי זה הרגל לשוני, להוסיף לתחושות קונסיסטנטיות אלה את הסיפא: "וזה העולם החיצוני". מה זה כבר משנה? אקווילנציה מוחלטת. אז בין מה ומה בדיוק קיימת שניות? ניתן לדבר על רמת תיאור של תהליכים נפשיים - "אני סקרן(או מאושר) מכיוון שכך וכך. ואם אוסיף קצת פנומנולוגיה בנוסח "לחוש אורגזם זה כמו לרכב על פיל משתולל כשאני מחופש למהרג'ה", האם אני חורג מרמת תאור המתיחסת לנתוני חושים ואמפיריקה, כדוגמת *צפייה* בנתוני מחקר מדעי? אבל רגע,יכולתי באופן אקוויולנטי לגמרי לטעון שהכל אוביקטיבי לחלוטין. האם אני אם כן מוניסט? נוטה אני בסתר ליבי לחוש, או כך היה לפחות בעבר, שגוש ונפש הינם שני אספקטים של אותו – רגע, של מה?
נו טוף, קישקושים.
-To be a pirate king
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש