 |
דווקא חשבתי על זה, ונראָה לי שזה נופל ברדוקציה לאותה הבחנה, רק שלב אחד קודם: כדי למנוע טעות בהיסח הדעת אתה צריך להחליט במודע לנקוט צעדים שימנעו את הסח הדעת. אתה יכול להחליט שנראה לך שאין צורך בצעדים מיוחדים; אם בדיעבד יתברר שטעית, ובהסח הדעת גרמת נזק, אז טעית בשיקול הדעת קודם. לחילופין, ייתכן שבכלל לא עלה על דעתך שייתכן שתטעה בהסח הדעת - ואז שוב אין ממה להרתיע אותך.
אבל מה שאתה אומר הוא קצת אחר, ולא נופל באותה רדוקציה: אתה מציע שהענישה היא לא בדיוק הרתעה, אלא מין אמצעי תקשורת, שיעזור להעביר אנשים מהמקרה השני לראשון. אבל על פניו יכולת להשיג אותה מטרה ללא ענישה, סתם באמצעות פרסום המקרים. ענישה למטרה כזו היא לא הוגנת, ולא מהסיבה שאמרת: אתה מעניש מישהו שבשום שלב לא עשה בחירה שגויה או רעה, כדי להכריח אחרים לבחור.
(להבהרה: אני לא יוצא כאן נגד המצב הקיים של ענישה על רשלנות; נראה לי שבשיטה הקיימת העונשים מוטלים במקרים שקוראים להם "רשלנות" אבל בעצם טוענים שהיה בהם שיקול דעת מוטעה (מאוד), ולא הסח הדעת).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש