 |
|
 |
||
|
||||
 |
הכותרת "דו שיח של שירים" קצת מטעה לגבי שלושת הצמדים שלפנינו. השירים לא בדיוק "משוחחים" אלה עם אלה, ומעבר למכנה תימתי משותף וקשר אסוציאטיבי המתבטא בפיגורות לשוניות אחדות, אלה שירים של עדות עצמית, שירי ווידוי והפלגה (לכאורה) אל מסתרי הנפש האישית, שאינם דיאלוגיים במובהק. לא קראתי אמנם את הקובץ עצמו, אבל אם זאת גם התמונה הכללית ניתן לתהות האם לפנינו יצירה משותפת או שני קבצים בכריכה אחת. אני לא בא לערער על החרות הפואטית של היוצרים, אלא לציין שנקיטת עמדה אפריורי - כמו ההחלטה לבנות דיאלוג שירי של שני כותבים - מחייבת לעניות דעתי אחיזה איתנה בתוכן הדברים. לשון אחר: יש לזה הצדקה אם המבנה הדיאלוגי נותן טעם ומנמק את עצמו בשירים גופם. טעמים "חוץ ספרותיים" - הגימיק עצמו, שאינני מזלזל בערכו, והיחסים שבין בני הזוג בעולם האמיתי לא אמורים להיות מכריעים. עיקר הדברים שאני מבקש להעיר לגבי השירים איננו קשור בהכרח בזה, אלא בשאלה היסודית: מהו שיר ראוי, ולא שאפשר להידרש כאן לפתרון החידה באמת. הבעייתיות בתשובה לשאלה באה לידי ביטוי בדיון המתנהל כאן בעניין הפרה-קנספציה, והאם בכלל ניתן להתאים "סרגל" למדידת שירים. ומתוך הנחה, שמה שעולה מקביעת המחברים, לכאורה, על קיומם של "סרגלים" רבים תגובה 476199 אין פירושו שלא ניתן להעריך, ושלא כל "מדידה" היא סובייקטיבית בהכרח, מתוך הנחה זאת אני מבקש לומר דברים תוך בחינת הטקסטים. אתייחס, מקוצר המצע, בצמד הראשון בעיקר. שיר האהבה "המתופף" הוא לכאורה תיאור התעלסות על חוף הים. לכאורה, משום שאיזכור החול, המים, מגע צוואר בצוואר, הולם הדם והסיומת הנתפסת כייצוג סובטילי של מגע מיני יוצרים רושם שהם מעבר לאירוע חד פעמי של זמן ומקום.כמעט אירוע קוסמי. הַמְּתוֹפֵף הָלַם בַּתֻּפִּים וְהַחוֹל רָעַד עַל הָעוֹר הַמָּתוּחַ. יָפְיָה תָּם וְנִשְלַם וְרַעַד עַל צַוָּארִי הַפָּתוּחַ. מיהו המתופף? הוא נוכחות חיצונית לזוג המתעלס, חיצונית לדובר בשיר. הולם התופים מסמן מראש את ההתעלסות כאירוע גורלי, דרמאטי, ואוליי מסוכן (הצוואר ה"פתוח"). המתופף הוא מסכת הגורל שלכדה את הזוג בריתמוס הזיווג. אלא שמכאן ואילך השיר סובל מעושר השמור לבעליו לרעתו, לא רק "יופיה תם ונשלם", אלא השיר כאמירה צלולה. ובאשר ל-יופיה וכו', הפראזה לא מובנת בדיוק. גם משום שהיא חסרת הֶקשר וגם משום שהיא אמביוולנטית: מצד אחד תם ונשלם = תמים ושלם, ומצד שני = כפשוטו, נגמר. השיר הולך לאיבוד בהגדים מעובים ומעורפלים. עור התוף הוא גם של איבר השמיעה, גם עור התוף ההולם (קול הדם?), שהחול מרקד עליו, וגם העור הדק המפריד בינו לבינה בשעת התייחדות. המים העוטפים וחודרים הם בעת ובעונה אחת מי הים ומי באר, אולי כסמל נִקבי מול ה"צינור" כסמל זכרי, ומי מפָּלים - כעולה מתוך האלוזיה המקראית, תהלים מ"ב 8: תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ. לא מפגש שבינה לבינו מתואר כאן, אלא טם-טם של "מתופף" קוסמי, מפגש גורלות. קול הדם המושמע איננו דופק פשוט ואנושי, אלא התרחשות מיתולוגית, חוויה דתית. קול צינוריך ותהום קורא.מה מצדיק את העודפות סוגסטיבית הזאת? אינני מצליח לזהות ולו עניין בודד. אפילו מעשה האהבה הזה על חוף הים (אם היה) לא חי כאן כמשהו חד פעמי, שנוגע באמת. עיבוי ועירפול וסוגסטיביות מרחיקים מטבעם מן החוויה. ההעדפה הזאת של לשון סוגסטיבית, אם ניתן לשפוט על פי שלושת השירים של המשורר היא קו אופייני, ולטעמי, חיסרון מהותי. השיר השני של פיני רבינו הפותח בהגדים הבאים: חֹם הַשֶּמֶש נָח עַל הָאֲדָמָה אוֹר הַיָּרֵחַ עַל עֵינֵי הַנָּחָש. עָפָר וְעוֹד עָפָר פָּנִים וְעוֹד פָּנִים. הוא כולו התרחשות סוגסטבית, שאין לה שום פשר בעולם החיצוני, רצף של מחוות ותמונות שיוצרות "רושם" או אווירה, עד שהדברים כאילו מסתכמים באמירה הסתומה הבאה: "וְדִמְמַת לִבְּךָ נָחָה עַל הָרֵי צְפַת הַקְּדוֹשִים.". כמו אור השמש ואור הירח המוצגים כאן ברצף אחד ואיזכור היסודות הקדומים, האדמה, הנחש, הלידה, השמים - השיר מנסה למקם את ה"אני" בסביבה מיתולוגית, מחוץ למציאות מוכרת, מעבר ללעולם אנושי ידוע. הבעייה היא שאין לזה כל משמעות מלבד ההצהרה הסתומה בסוף השיר. אם בשירי פיני רבינו השיר הולך לאיבוד בתוך השפה, בתוך המיסטיפיקציה של המציאות - אצל תמר רבינו הדברים מורכבים הרבה פחות. כְּשֶנָּגַעְתָּ בְּאֶגְרוֹפְךָ הַנָּחוּש בִּקְצֵה נִשְמָתִי נָפַלְתִּי אֶל הַשֶּבֶר הַסּוּרִי אַפְרִיקָנִי אֶל מֵעֵבֶר לְהָרֵי הָחֹשֶךְ לַמָּקוֹם בּוֹ אֵינֶנִּי נִמְצֵאת לַמָּקוֹם בּוֹ כְּבָר אֵינֶנִי קַיֶּמֶת ההתרחשות המטפורית להלן עמוסה קלישאות לשוניות: אגרוף נחוש, מעבר להרי חושך, השבר הסורי אפריקני. לשון ההגזמה ההיפרבולית של המשוררת יוצרת תמונה גרוטסקית (מה, נפלת בעת ובעונה אחת לכל המקומות האלה?!). שיר האהבה הזה גם הוא כמו קודמו חורג ממדי המציאות האנושית נעשה אירוע קוסמי של מסע במרחב ובזמן עד לבקיעת תודעה חדשה יש מאין. מעשה האהבה נעדר כאן לחלוטין אומנם ומסתכם בנגיעת האגרוף הנחוש בקצה הנשמה, משהו שמייצג אולי את רגע ההתאהבות - או את מעשה האהבה ממש. מעבר לזה, ה"עדות" על המסע הפנימי היא קלישאית במובהק ( עניין ניפוץ קירות הזכוכית וגילוי "עץ עבות אבותי", והשורשים...) כמו התובנה שבסוף ("ואני צפור... אומרת שיר"),וקלישאה איננה אומרת דבר בשם הדובר - אלא מפנה אל המוכר והידוע לכאורה. חזיון ריק כזה מודגם היטב בשיר השני של תמר רבינו "פיקוח נפש" שנשלט על ידי פעולות מחשב כהתרחשות מטפורית. הקשר בין ההתרחשות הפיגורטיבית לבין התהליך הנפשי שהוא מתעד לכאורה מאולץ ומיותר. השפה בין שהיא ציור ובין שהיא מיתוס איננה משהו שמקיים משמעויות בכוח התיאור, ההדמיה והאלוזיה - אלא מתוך מגע עם משהו אישי וחד פעמי. זה נעדר מאד בשירים האלה של שני בני הזוג. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בקוראינו את התגובות האחרונות ובמיוחד אלה של אור, מיקי ומיקי מילר עולה בנו הצורך לומר כמה מילים לגבי מה זאת שירה, ואם אפשר למדוד את איכותה. אור בתגובתו, מדגיש את חשיבות האפיונים של מורכבות לשונית. חזרתיות ועודפות לדבריו, עלולות להפוך ל "חטוטרת" על השיר, הפוגמת באופן משמעותי באיכותו. מיקי מדגישה את הגדרת השירה על פי יאקובסון, באמרה "השירה היא מבע שבו הפונקציה הפואטית היא הדומיננטית". ומיקי מילר טוען שניתן להעריך שירה, ושלא כל מדידה היא סובייקטיבית . יש להבחין כאן בין אפיון טקסטים לבין אפיון של אותה אמנות של מילים המכוּנה שירה. אפשר לבחון טקסטים מבחינת מורכבותם הבלשנית, ומן הבחינה של התאמתם לאסכולות השירה השונות. אבל, אפיון השירה כאמנות חורגת מתחום הניתוח הטקסטואלי. שירה איננה רק טקסט. הטקסט הוא תנאי הכרחי לה, אך לא תנאי מספיק. כמו בכל אמנות אחרת, השירה עסוקה בַּהקשר של החומר האמנותי, במקרה הזה: הטקסט. השירה היא בבחינת העמדת הטקסט על "במה". רעיון קרוב לזה מובע על ידי אבידן: "מזשיר שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלאשיר אבל מפרסם אותו כשיר ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר" הטקסט הופך להיות שיר על ידי האקט של פרסום טקסט כשיר. די בשינוי זה כדי להכתירו כשיר. ניתן להדגים כיצד טקסט מקבל את הנופך השירי שלו על ידי שינוי הקשרו. נדמיין לנו טקסט הכולל שורת מספרים מ 1 עד 6,000,000, כאשר פעם הטקסט יישמע כמניה של מספר תושבים במרשם האוכלוסין, כחלק מפעילות שגרתית של משרד הפנים, ופעם יישמע כהקראה בטקס זיכרון במחנה אושביץ . הקראה כזו יש בכוחה להפוך את הטקסט לבעל איכות פואטית. על פי אבידן, די בפרסום השיר כשיר על ידי המשורר, כדי לשנות את הקשרו באופן כזה שייצור בו פואטיקה. שינוי ההקשר של הטקסט מרחיב בצורה משמעותית את מרחב האסוציאציות המילוליות והרגשיות סביב כל סממן טקסט. הרחבה זו היא היוצרת את הנופך הפואטי לטקסט. רוב המילים ומשקלן הרגשי לא מיוצג כלל בטקסט אלא מרחף במרחב האסוציאטיבי שמעליו. איכות השיר קשורה ביצירת מרחבי מילים ורגשות אלה, ובאופן בו הם משולבים זה בזה. יצירת מרחבים אלה היא אינדיבידואלית לכל קורא. אפשר שקוראים שונים יחלקו אסוציאציות דומות, בעיקר כאלה התלויות בלשון עצמה, בתרבות; אולם חלק גדול מהן עולה בהקשר הפרטי, השונה מקורא לקורא. תפיסה כזו ממקמת את האיכות בסובייקטיביות המוחלטת של הקורא. ביקורת המבוססת אך ורק על אפיונים טקסטואליים נוטה לאבד את הנופך הסובייקטיבי לטובת הקונקרטיות של הטקסט. לעיתים עצם הפנייה של הקורא למרחב האובייקטיבי המצומצם מעידה כּשל השיר במקרה הפרטי שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה האבידנית לשיר מצביעה בעיקר על כשל ההגדרה, סוג של ייאוש מדעת. הניסיון להגדיר מהו שיר, ומה מותר השיר על טקסט שאיננו שיר נראה לי נוקדני אם לא חסר פשר. נדמה לי, שההבדל נעוץ בעיקר בדרך שבה קוראים טקסט המוגדר כשיר, אבל מעבר לזה - השאלה העקרונית הזאת, אם כל הכבוד, לא הוצבה לפתחכם. שיר יכול להיות ראוי וטוב וגם בלתי ראוי. השאלה איננה אפוא מה זאת שירה, אלא מה זאת שירה טובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעיניין האיכות. התיחסנו לאיכות בתגובתנו, בקטע הבא: "יצירת מרחבים אלה היא אינדיבידואלית לכל קורא. אפשר שקוראים שונים יחלקו אסוציאציות דומות, בעיקר כאלה התלויות בלשון עצמה, בתרבות; אולם חלק גדול מהן עולה בהקשר הפרטי, השונה מקורא לקורא. תפיסה כזו ממקמת את האיכות בסובייקטיביות המוחלטת של הקורא". האיכות אם כך מצויה בתכונות של המעטפות האסוציאטיביות המילוליות והרגשיות שמתחילות במילה הכתובה, בטקסט, אך ממשיכות בעיקר מחוץ לטקסט בתודעתו של הקורא, ומושפעות ממצבו הנפשי, מההיסטוריה הפרטית שלו וכו' במקרה שלך, למשל, נראה שהמרחב האסוציאטיבי המילולי רגשי שלך היה חסום מלהתחבר אסוציאטיבית ורגשית לחוייה של מות אדם קרוב ש"דממת לבו נחה על הרי צפת הקדושים" ש "הלידה נסוגה לאחור" ש "עכשיו בידיך המצולבות שמורה אמת עיניך העצומות ושפתיך כך וכך... קרות.." וכו'. ולכן כתבת : "כאילו מסתכמים באמירה הסתומה הבאה: "וְדִמְמַת לִבְּךָ נָחָה עַל הָרֵי צְפַת הַקְּדוֹשִים.". כמו אור השמש ואור הירח המוצגים כאן ברצף אחד ואיזכור היסודות הקדומים, האדמה, הנחש, הלידה, השמים - השיר מנסה למקם את ה"אני" בסביבה מיתולוגית, מחוץ למציאות מוכרת, מעבר ללעולם אנושי ידוע. הבעייה היא שאין לזה כל משמעות מלבד ההצהרה הסתומה בסוף השיר." האם חסימה זו, שמנעה ממך להבין את השיר כפשוטו, התבקשה מהטקסט? לא. לדעתנו, היא חסימה פרטית שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואת הסרט הזה כבר ראינו לצערי הרב יחד עם אחרים שפירסמו כאן שירים. במקרה שלכם הצער הוא ממש ממש כבד בגלל שלפי הפרטים הביוגרפיים שלכם התגובה הזו לא הייתה צפויה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שההקשר הזה של השיר באמת חמק ממני. אכן, חווית האבל על מות חבר מנמקת היטב את לשונו, ואפילו את העומס הסוגסטיבי. האם זה משום ''שהמרחב האסוציאטיבי המילולי רגשי'' שלי ''חסום'', כטענתכם, או משום טעות פשוטה בהבנתו. ללא ההקשר הזה, השיר הוא אכן תיעוד של תהליך נפשי מיסטי, כפי שהתפתיתי לפרש. בראייה מחודשת, למרות הכול, אינני נסוג מן הטענה המרכזית על גודש ''סוגסטיבי'', שגם בשיר הנדון שבו חוויית המוות וההיעדר מצדיקים לכאורה את ההשגבה-התקה-מיסטיפיקציה - יש עומס מיותר - כמו בשתי שורות הפתיחה. פתיחת השיר אוליי גרמה ל''חסימה'' הקודמת שלי. זה באשר לשאלה האם היא התבקשה מן הטקסט. היא לא ''התבקשה'', אבל לא הייתה מנותקת ממנו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |