|
לאנשים שעוסקים במתודולוגיה יש אידאל שהוא להסביר כמה שיותר דברים באמצעות אותה מתודולוגיה. אני חושב שהאידיאל הזה הוא תוצר של שני דברים: קריטריון הפשטות והרצון להימנע מהסברי אד-הוק. במדעי החברה, יש סוג הסברים מאוד פופולרי שמתבסס על הרציונאליות של הפועלים. דהיינו, אנחנו מצליחים להסביר מעשה כשהראנו שהוא מעשה רציונאלי מצד הפועל. הפועל לא בחר לעשות את מה שהוא עשה בגלל "דחף" או "רגש" אלא בגלל שהוא חשב שהפעולה שהוא בחר בה תמקסם את התועלות שלו. הדחף או הרגש הם רק המניע לפעולה אבל הם לא משמשים אותנו ישירות בהסבר, כי בד"כ בני-אדם מעבדים רגשות דרך המערכת הקוגניטיבית שלהם.
ההצעה שהעליתי כאן היא להסביר אומנות מעניינת באמצעות אותו דגם של הסבר רציונאלי. דהיינו, אומנות מעניינת נוצרת בגלל השאיפה של האמן לגשר על בעיה קוגניטיבית של אידיאלים אומנותיים סותרים. הבעיה הזאת יוצרת עקה (=דחף לפעולה) שנפתרת באמצעות אינטגרציה אומנותית חדשה. ההסבר שלנו יכול להיות בנוי רק על הרצון להיות קוהרנטי (=רציונאלי), ולכן הוא משתמש באותם עקרונות של הסבר מעשים ובכך עונה על האידאל להסביר כמה שיותר דברים באמצעות אותה מתודולוגיה. לא יודע אם זה עובד, אבל זה נשמע לי מעניין.
|
|