בתשובה ליהונתן אורן, 19/04/08 0:16
476306
כשמביטים בשתי חברות, *שכל הפרמטרים, מלבד גודלן, המוסכמים עלינו כרלוונטיים, דומים באופן המשביע את רצוננו*, לא סביר יותר להניח שזאת שיש בה פי מאה יותר אנשים, תצמיח מעט יותר יצירות אומנות טובות? אם כן, אנחנו מסכימים. אם לא, תצטרך להסביר לי את התופעה המשונה הזאת. (הסברך הקודם נופל תחת "הפרמטרים המוסכמים עלינו כרלוונטיים אינם דומים די הצורך", ועם זה אני לא מסכים, ובלי חזרה מפורשת שלך על כך, אנחש שזו בכלל איננה כוונתך.)
476322
אמנות היא פונקציה של כמות. ברור שמתוך קבוצה של מיליון אנשים הסיכוי שיהייו גאונים גדול יותר מקבוצה של מאה אנשים. אבל משתנים נוספים מעורבים כאן. הדוגמא שיהונתן אורן נתן לגבי יציבות חברתית, למשל, היא מצויינת. אבל את האשמה העיקרית אפשר להטיל על האידיאל האסתטי. מנחם פרי כתב איפשהו שהבעיה היא שהיום, הספרות נולדת כל שנה מחדש. אין כזה דבר "חרדת ההשפעה". סופרים לא מוחים ומושפעים מקודמיהם ואין שום זרם אמנותי מרכזי כמו מודרניזם, רומנטיקה או ריאליזם. ספרים צריכים "לרגש", להופיע קצת ברשימת רבי המכר ורשימת הספרים הטובים ביותר של השנה, ואז להיעלם. איפה בדיוק יש לנו פרוייקטים רחבי היקף כמו "מלחמה ושלום" או "בעקבות הזמן האבוד"? העניין הוא לאו דווקא האורך (...) אלא זה שמדובר בספרים שהם רעיון של חיים שלמים עם תיזות פילוסופיות אמיתיות.

לא חסרים גאונים במחצית השנייה של המאה ה-‏20. אפשר להצביע עליהם רק בדיעבד אבל סאראמגו, מרקס ובורחס הם מועמדים מתאימים, אבל עם כל הכבוד, הם לא המציאו מחדש את הנובלה. באמת מעניין אותי לדעת - לכל מי שהצביע לחמישים השנים האחרונות - איזה יצירות הנחו אותו בבחירה. אפילו הטיעון שאתה העלית לפני כמה זמן על שייקספיר לא עובד כאן, כי הספרות הכי מוצלחת של המחצית הראשונה של המאה הרבה יותר מורכבת מזו של המחצית השנייה ורלוונטית בדיוק באותה מידה.
476328
לא יודע. לא אכפת לי להסכים שכשיש הרבה אנשים יהיו יותר יצירות אומנות טובות, כי זאת נראית לי פורמאליסטיקה. אבל אני בכלל לא בטוח שההיסטוריה תומכת בתזה הזאת. כמה אנשים היו באתונה בימי אפלטו ואריסטו? כמה אנשים היו בברלין ובוינה בין שתי מלחמות העולם?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים