 |
האמירה "חוק, גם אם הוא מגביל ואוסר ושולל זכויות, הוא עדיין חלק מהדמוקרטיה" היא כל כך כללית שהכלליות שלה מרוקנת אותה מכל תוכן והיא בעצם לא אומרת שום דבר.
החוק שאוסר על רכב נסיעה באור אדום כאשר הולכי הרגל עוברים הוא חלק מהדמוקרטיה. החוק שאוסר על בנאדם A לקיים יחסי מין עם בנאדם B בניגוד לרצונו של בנאדם B גם הוא חלק מהדמוקרטיה. החוק שאוסר למכור אוכל מסויים במשך זמן מסויים כשמותר למכור את אותו אוכל במשך שאר הזמן, וכל זה רק עקב לחץ של קבוצה דתית ובלי שום רציונל נראה לעין, אולי גם הוא חלק מהדמוקרטיה, אבל זהו חלק פסיכי לגמרי של הדמוקרטיה. למעשה, חוק כזה הוא לא בדיוק חלק מהדמוקרטיה עד כמה שאני מבין את המונח הזה, אלא הוא חלק מהאילוצים הקואליציוניים שהיו במשך שנים ארוכות, וכיום מהנכונות של הפוליטיקאים החילונים להזנות את עצמם ואת נשמתם בפני הדתיים כדי להידבק לכסא. אם זהו חלק מהדמוקרטיה, אז הדמוקרטיה במקרה הזה היא התירוץ ולא המניע.
אגב, שלא תבין אותי לא נכון: אני לא מחשיב את עצמי למבין גדול לא בחוק ולא בדמוקרטיה. לכן כשאני בא לקבוע את הדעה שלי, אני בודק קצת קודם מה קורה בתחום הזה במדינות שאני מעריך אותן כמדינות חוק מתקדמות חופשיות ודמוקרטיות. תגיד מה שתגיד, אבל עד כמה שראיתי, ישראל היא המדינה היחידה שיש בה חוק כזה מוזר. אני לא נזכר עכשיו בדוגמאות ספציפיות אבל נדמה לי שכיום במאה העשרים ואחת (וגם לפני זה) מדינות דמוקרטיות אחרות מתמודדות עם הצרות שאנשי הדת שלהן עושים להן בצורות אחרות, יותר סבירות ומתקבלות על הדעת.
בעצם אני כן נזכר בדוגמה להתמודדות של מדינות עם צרות דתיות, אם כי אני לא בטוח שזאת דוגמה טובה ואם היא עדיין נכונה במאה אחוז: איטליה ואירלנד הן מדינות מאוד קתוליות, למעלה מתשעים אחוז קתולים. הדת הקתולית מתנגדת לאמצעי מניעה. אז האפיפיור יכול לשאת אין ספור דרשות על כמה שאמצעי מניעה זה חטא ועל בעונשים הנוראים שיבואו על אלה שמשתמשים בהם, אבל כיום זה לא מביא לאיסור על מכירת קונדומים, אפשר למכור קונדומים בשתי המדינות האלה, וההחלטה אם לקנות אותם נתונה בידי כל אזרח ואזרח לפי מידת הדתיות שלו.
דרך אגב, עד כמה שאני יודע, מכירת קונדומים באמת היתה אסורה בהרבה מקומות עד לפני מאה שנה או אפילו פחות. ההבדל ביניהם הוא שהם התקדמו מאז ואנחנו לא.
|
 |