 |
ואני רחוק מלכסות אותה גם אם יהיו לי כל היום וכל הלילה לכתוב תגובות באייל.
מכל מקום, יש פה שתי נקודות שהן אחת:
1. השופטת בר-אשר-צבן אומרת בפסק דינה ש"מכאן אפוא, שכדי שמקום ייחשב למקום פומבי, בדומה לרשות הרבים, אין די בכך שזהו מקום העונה להגדרה של "מקום ציבורי", אלא עליו להיות מקום ציבורי הנראה מכל מקום. כך לפי ההגדרה הקבועה בחוק העונשין, וכך לפי המשמעות המקובלת למונח זה, גם בשפה המדוברת, גם בהגדרה המילונית ואף בהגדרה ההילכתית לרשות הרבים.
נמצאנו אפוא, שחנויות ומסעדות, הגם שהן בגדר מקום ציבורי, אין הן באות בגדרו של מקום פומבי.".
בקיצור - מה שהיא אומרת הוא שהמסעדות והפיצריות הנ"ל הן לא *מקום פומבי*. היא לא עושה שום חילוק בין מקום פומבי לעניין זה למקום פומבי לעניין אחר (ולו רק בגלל שזה יכניס אותה למוקשים משפטיים מסויימים), אלא בין 'ציבורי' ל'פומבי'. ויוצא מזה (או היה יוצא אילולא שהיא שופטת בערכאה נמוכה מכדי לקבוע תקדימים), שהיא עוסקת בהגדרת *מקום פומבי*. אפילו הדיון שלה בתכלית החוק (ובזה היא כמובן צודקת, שהחוק לא נועד למנוע אכילת חמץ או אפילו מכירתו, בתנאי שעושים את זה לא בצורה גלויה), לא מבסס איזושהי טענה לפיה המחוקק סבר שפומביות לעניין מכירת חמץ שונה במובהק מפומביות לעניין אחר.
ולפי זה, אם נניח שפסק הדין שלה היה ניתן במחוזי, , אכן יכול היה עורך דין טוב לטעון שלקוחו לא ביצע את מעשהו המגונה ב"מקום ציבורי הנראה מכל מקום", או במקום לא-ציבורי הנראה מכל מקום, בהסתמך על פס"ד של בר-אשר.
2. הטיעון של מי שלמטה לגבי המאה ה-21 הוא יפה ונאה, רק לא מסתדר עם החוק. אפשר לשנות חוקים, מן הסתם, ויש לא מעט חוקים שאפשר לבטל ולפעמים כמה שאפילו רצוי לבטל. אבל לא זו השאלה - פה השופטת לקחה לעצמה חופש להתפלפל כדי להגיע למסקנה קבועה מראש, גם אם השכל הישר והסעיפים האחרים המוגדרים 'פומבי' בחוק העונשים אומרים שזה קשקוש. אני חושב שזה ברור שהיא לא אמורה להיות מחוקקת אלא לעסוק בפרשנות החוק, ולי נראה שהפרשנות שלה בלתי-סבירה בעליל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות