|
קראתי בזמנו את הספר. כל היסטוריון מחבר את הנרטיב שלו לארועי ההיסטוריה, וגם ספר זה מציע נרטיב משלו. אני זוכר שבזמן הקריאה התרשמתי בעיקר מכמות הפרטים האינסופית שהמחברת מצליחה לארוג לתוך הסיפור בלי לאבד את הזרימה הכוללת של מהלך העניינים. כל קורא של היסטוריה או של ביוגרפיות יודע עד כמה ההתבוננות בדמות ההיסטורית היא סובייקטיבית. למרות התיעוד הקפדני, הפירוט הרחב והתחקירים המעמיקים. ההיסטוריה המוכרת לנו עשויה בעיקר מסיפורי היסטוריונים. אפשר לומר שמיטב ההיסטוריוגרפיה הוא כזבה, והסיפור של הדמות הוא בעצם ההמצאה של ההיסטוריון. אבל מי רוצה רשימות של עובדות היסטוריות בלי החיבור הסיפורי שלהן? מיקוד המבט ההיסטורי בתככים הקטנים בחצר הצאר הוא חלק מהותי מהסיפור הסובייקטיבי שמציע הספר. בתרבות שלנו כשמדברים על היסטוריה חושבים מייד על מלחמות ופוליטיקה, ויש משהו מרענן בספר שמתעלם מההקשרים הפוליטיים הרחבים ומתרכז בחיי היומיום של האנטי גיבורים שלו.
|
|