בתשובה ליוסי, 15/01/08 0:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מצטער על השיהוי. - הצמיגים נשרפו בשער כניסת הרכבים הראשי של גבעת רם 1. - העשן הסתלסל מעדנות כלפי מעלה, וכך אף אחד לא נשם את האיכס השחור. - באופן כללי אני בעד. וברצינות - הקמפוס שלנו הוא הקמפוס בעל המודעות הסבביתית החזקה ביותר באוניבריטה (תא מגמה ירוקה פעיל מאוד, ומגמת לימודי הסביבה נמצאת אצלנו). חשבנו על זה קצת, והגענו למסקנה שהרווח שווה את ההפסד. הדיון הזה, אגב, לא מוגבל רק לשריפת צמיגים. הוא מתקיים גם כשמחליטים להפיס פלאיירים ומודעות קיר ולא רק לפרסם באינטרנט, למשל. הוראות הפעלה: א. לדאוג שיהיה מטף בסביבה, ולתת רק למפגין אחד להתעסק עם הבערת הצמיג. ב. לפנות את המפגינים לרדיוס גדול. ג. לעשות פרצוף כועס (מצטלם נהדר בתקשורת!) ד. לתדלק בתערובת שווה של בנזין וסולר, בין חצי ליטר לליטר עבור כל צמיג. ה. להדליק עם מקל. אם אפשר, כדאי להדליק את הצמיג בשטח האוניברסיטה, ועדיף בתיאום עם מחלקת הבטחון. ככה התחמקתי מתיק פלילי על הפרת הסדר הציבורי. 1 אני הבנדיט בקישור הראשון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"הרווח שווה את ההפסד" - זה בדיוק מה שאני אומר כשאני מתניע את הרכב כל בוקר. אוטו אחד קטן, אפשר לחשוב. (דיסקליימר: לכותב אין באמת אוטו, אבל אנחנו מקווים שזה זמני) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשתמצא אוטו חדש, אנא ודא שהגזים שהוא פולט מסתלסלים מעדנות כלפי מעלה. המודעות הסביבתית מאוד חשובה לנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידי היקר! מדובר עשן שקוף ויפה ולא באיכס השחור. הדימוי היאה הוא "נספגים בשקיפות", "מתאדים בעדינות", "מתפוגגים באיבם" או "נטמעים בניחותא". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה, גם לי כאב הלב לראות את הצמיגים בוערים. א. מבחינה סביבתית, אני חושב שההבדל בין הצמיגים שלי לרכב שלך הוא ההבדל בין תכלית ציבורית לתכלית אישית. הנזק הסביבתי "נפל" על 3,000 סטודנטים. אני חושב שלו הייתי רוצה לשרוף את הצמיגים עבור מטרה אישית השיקולים היו אחרים. ב. במאמר מוסגר, הכאב העיקרי שלי הוא בזבוז הזמן של הסטודנטים (וגם של האגודה, אגב; היו לנו תוכניות נפלאות השנה - וכל האנרגיות שלנו מושקעות בהתחלת לימודים). כשאני מהרהר במחיר הנוראי שהיינו אמורים לשלם - שנה שלמה מחיינו - אני חושב שגם שריפת הצמיגים בעודם על הרכבים של המרצים ופקידי האוצר היתה צעד לגיטימי. ובעצם, גם שריפת בניינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שנה שלמה מחיינו"? למה, מישהו רצה לדאוג לזה שתחיה שמונים ואחת שנה במקום שמונים ושתיים? כי אני לא יודעת איך זה בגבעת רם, אבל אני בהחלט "חייתי" בשלושה חודשים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. שלושת החודשים האחרונים מחיי, ומחיי רוב הסטודנטים שאני מכיר, ההם חודשים אבודים. לא למדנו, והיה כמעט בלתי אפשרי להתחיל עבודה כשהמעסיק לא יודע מתי נפסיק לעבוד נחזור ללמוד. במילים פשוטות, הוחזקנו כבני ערובה. הבעיה מחריפה עבור סטודנטים שמתכננים לעבוד רק בחודשי הקיץ, ומדובר במספר לא מבוטל של בני אדם. רבים מהם עזבו את האוניברסיטה בשלב מסויים, ואחרים יקלעו לקשיים כלכליים. האם סטודנט שעזב את האוניברסיטה לשנה כדי להתפרנס, ויחזור בשנה הבאה, לא ייחשב בעינייך כמי ש"הפסיד שנה מחייו"? ב. יש סיכוי מצער שבגלל השביתה אאלץ להאריך את לימודי בשנה. מבחינתי, מדובר באיבוד שנה - שנה בה תכננתי לעבוד, לטייל ולהמשיך בחיי באופן כללי ונגרעה ממכסת השנים הצפויות לי. ג. היות ואני לומד גם בהר הצופים, אני יכול לספר שאווירת הנכאים ובזבוז הזמן הורגשה במידה שווה בשני הקמפוסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהתרשמתי מכל הסכסוכים שהיו באוניברסיטאות בשנתיים האחרונות הוא שהמנהיגויות של הקבוצות השונות הן צרות אופקים, אגואיסטיות ולכן מישרד האוצר היה יכול לחגוג עליהן. לא היה באף קבוצה מישהו שהיה יכול לאחד את המרצים הבכירים, המרצים מהחוץ והזוטרים, יחד עם הסטודנטים למאבק שהיה נגמר אחרי שבועיים או לא מתחיל בכלל. א. אסור היה לתת לאנשי כלכלה לשמש כנשיאי האוניברסיטאות. אולי כמנהלי מישנה אך לא נשיאים. ב. הסטודנטים צריכים להפסיק למלא את תפקיד הלקוחות והאובייקטים שרק מחליטים לגביהם. ג. היה צריך להיות הרבה יותר נוקשים ואישיים עם הפרופסורים מגידור, קווה וכד'. המרצים הבכירים היו צריכים לנתק איתם מגע ולהסכים לדבר רק עם האוצר. להסכים לדבר עם ראשי האוניברסיטאות רק אם האוצר היה יוצא מהתמונה.המצב המגוחך בו יושבים ראשי האוניברסיטאות, מנהלים מו"מ ואומרים: "לזה האוצר לא יסכים". ד. לסגור מאבק משותף בין הסטודנטים, הזוטרים, המרצים מן החוץ ובכירים. ההסכם שהיה סוגר את הסכסוך היה צריך לכלול את כל הסגל של האוניברסיטאות -מרצים מן החוץ, מרצים בכירים ומרצים זוטרים. הדבר החשוב ביותר שהיה צריך לעשות זה לשבור את השיטה של הפרד ומשול בה כל קבוצה חושבת רק על עצמה ושתבנה על גבה של הקבוצה האחרת. חבל שאין לאף קבוצה את המנהיגות שתדע לאחד את כולם סביב המטרה של הבראת מערכת ההשכלה הגבוהה בה לא יהיו לקוחות (סטודנטים), אצולה (מרצים בכירים), עובדי קבלן (מרצים מבחוץ) ושוליות (מרצים זוטרים). האוצר לימד את הבכירים מאיפה משתין הדג; הם חשבו שהם אצולה ותמיד יוכלו להיות קבוצה חזקה. השיטה היתה צריכה להיות ממוקדת בגרימת נזק למדינה ולא לסטודנטים כלומר, להמשיך ללמד אך לנתק מגע עם כל פעילות אחרת שאיננה הוראה. המרצים היו נפגעים במחקריהם ובהכנסתם אך זה היה בלתי נסבל לגבי המדינה. כל הועדות היו מפסיקות לעבוד ודברים רבים היו נתקעים. ד. ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מתכוון "כל הועדות היו מפסיקות לעבוד ודברים רבים היו נתקעים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביתה הקודמת המרצים עשו את זה. לתקוע מחקרים (מה שהיה פוגע בהם אבל בראיה לטווח הארוך זה היה כדאי); בטכניון יש הרבה ועדות שמאשרות תקנים, יש מעבדות שבודקות הרבה דברים,למעשה כמעט בכל תחום במדינה יש לפרופסורים ולדוקטורים נגיעה בתנאי שיהיו מוכנים להקריב משהו למען העתיד ולהתחלק עם עוד שותפים. כמובן שהם היו צריכים להעמיד במקום את ראשי המוסדות שללא בושה שימשו כעושי דבריו של משרד האוצר. ראשי האוניברסיטאות צריכים להבין שלא יוכלו לתפקד יום אחד ללא שיתוף פעולה עם האנשים שעובדים באוניברסיטה. בשביל לעשות את זה הם היו צריכים לבצע טרנספורמציה מחשבתית: לקבל את כל שוכני האקדמיה כשותפים -סטודנטים, מרצים זוטרים ומרצים מהחוץ. בראיה ארוכת טווח היה כדאי למרצים הבכירים אפילו לותר על אחוז או שנים של תוספת בשביל לשנות את הדרך בה מתנהלות עכשיו האוניברסיטאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל זאת משהו לא מובן לי - הרי נשיאי האוניברסיטאות נמנו כולם זמן רב על הצוות הבכיר, לא? וגם שרת החינוך הנוכחית נמנתה עליו כמה שנים טובות. איך זה מסתדר עם חוסר האמפתיה המוחלט שלהם כלפי עמיתיהם לשעבר? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |