בתשובה לאביב י., 17/01/08 12:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל כך התרגלנו לשביתות ולמינוח הלוחמני הכרוך בהן, עד שרבים אינם מבחינים יותר במוזרות של תופעה זו באווירה של שוק חופשי. יחסי עבודה הם מימוש של חוזה בין מעסיק ועובד. בדרך לא מקובל בחברה שלנו לכפות תנאי חוזה בדרך של "מאבק". הכלל הוא שאם הצדדים אינם מגיעים להסכמה, הם נפרדים ללא חוזה. האם באופן כללי מותר בדיני החוזים לאחד הצדדים להפר חוזה בכל פעם שידמה לו שהחוזה לא ראוי, ומגיעים לו תנאים טובים יותר? אם מוצר או שירות כלשהו יקר מדי, דרך "המאבק" היחידה היא לא לרכוש אותו. אם השקעת במק"ם והשקעתך "נשחקה" עקב האינפלציה, אתה רשאי למכור את האג"ח שלך. אם רבים ימנעו מרכישת מוצר כלשהו מחירו ירד או שיעלם מהשוק. ככל שידוע לי, איש מחברי הסגל הבכיר אינו כבול בשרשרת למקומו. אם שכר המרצים נמוך, כל אחד מאלה ש"מגיע לו" רשאי לחפש לעצמו אלטרנטיבות על פי כישוריו. אם תהיה תופעה של נטישה, האוניברסיטאות יאלצו לשלם יותר למי שבאמת מגיע לו יותר, וערכו באמת רב יותר. חוזים אישיים לחברי הסגל - זה אחד המרכיבים ברפורמה שמציעים "נערי האוצר", ואני חושב שזו רפורמה טובה מאוד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כל כך התרגלנו למונחי השוק החופשי ולרציונליות הכרוכה בו, עד שרבים אינם מבחינים עוד במוזרות של תופעה זו בחברה המודרנית בה פערי הכוחות והמידע גדולים כל כך, עד שהיא לא מהווה שוק *חופשי* אמיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באילו אלטרנטיבות-על-פי-כישורים מדובר? ע"מ שדבריך לא יישמעו כאוסף של סיסמאות שו"חיסטיות ריקות מתוכן - אנא תן שלוש-ארבע דוגמאות לאלטרנטיבות ריאליות, מחוץ לעולם האקדמי, שאליהן יוכלו לפנות ולהיקלט מאות אנשים שעבדו במשך שנים כמרצים-חוקרים באוניברסיטאות. ובבקשה אלטרנטיבות שאינן כוללות עזיבת הארץ - בזה הרי איננו מעוניינים. בבקשה אלטרנטיבות ריאליות כאן במדינת ישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרצים המתפטרים יוכלו להיות מורים במקום אלו שיסרבו לרפורמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוטב עוזרות בית, הן מרוויחות יותר. אבל למען האמת העניין איננו הומוריסטי כלל ועיקר, ושחיקת שכר - דבר שאיננו מופיע בשום מקום בתגובה 468265, שבה נעשה רק שימוש סטודנטיאלי חגיגי במונחים כלליים מן הספר - גם היא עניין לגמרי לא הומוריסטי. כך שאני עדיין מצפה מבעל התגובה להתייחסות רצינית ואמיתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי "כל אחד מאלה ש"מגיע לו" רשאי לחפש לעצמו..." מנימת הדברים צריך להיות ברור שיתכן שיש כאלה שלא מגיע להם, ושלפי דעתי קריטריון טוב ל"מגיע" הוא קיומה של אלטרנטיבה. יש בארץ אוניבסיטאות ומכללות. מדוע שלא יווצר שוק תעסוקה אקדמי? מדוע לחשוב במושגים של קרטל העסקה אקדמי? אין בארץ תעשיה? מדוע בלתי אפשרי שאנשי מקצוע בכירים בתחומי ההנדסה והמדע לא ימצאו את מקומם בתעשיה? אני לא ניסיתי להציע דרך "מאבק" חדשה למרצים בצורה של יציאת מצריים מעבדות ל"נערי האוצר" לחרות של השוק החופשי. אני חושב שאוניברסיטאות לא קמו לטובת המרצים אלא לטובת התפוקה האקדמית שלהם. לא ברור לי כיצד מתן תוספות שכר לבעלי תחביבים מוזרים שאין להם אלטרנטיבות תעסוקתיות, תעלה את התפוקה. המצב באוניברסיטאות בלתי נסבל; פעם שביתת סטודנטים ופעם שביתת סגל זוטר, פעם "מגיע" לסגל המנהלי, ופעם "מגיע" לסגל הבכיר. בכל שנה אקדמית יש שיבושים. המכונה הזאת לא עובדת וזקוקה לרפורמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי בדיוק מדוע הזכרת את המכללות ומדוע אתה מדבר על "קרטל העסקה". מכל מקום, אם נתרכז באלה ש"מגיע להם" - המכללות, רמתן האקדמית נמוכה, זה איננו סוד, והן אינן עוסקות במחקר (ברובן). הן עוסקות בהוראה לתואר ראשון ולכל היותר לתואר שני, ואינן מוסמכות להעניק תארי דוקטור וללמד דוקטורנטים - ואפילו אם לא נדבר על השכר - ירידה זו ב*מהות העיסוק* אינה "מגיעה" למי ש"מגיע לו". מהנדסים אכן יכולים למצוא עבודה בתעשיה, ויש שכבר עשו ועושים כן, לאחר שנואשו מן המאבק. כללית, מן המעט שידוע לי, התעשיה אינה נלהבת לקבל לעבודה אנשים שעברו את גיל 45 ובילו את כל חייהם באקדמיה, אפילו מהנדסים הינם. זה באשר לתחום מסויים וברור - מהנדסים. אשר ל"אנשי מקצוע בכירים בתחומי המדע" - זוהי הגדרה כוללנית שאינה אומרת דבר, ואם כבר הכללות - אנשי מקצוע *מן האקדמיה* בתחומי המדע המגוונים ובמגבלות הגיל וההתמחות שכבר הזכרתי - לא ימצאו את מקומם בתעשיה בקלות רבה כל כך, לא במסות שיהוו פתרון. לדבריך - "אני חושב שאוניברסיטאות לא קמו לטובת המרצים אלא לטובת התפוקה האקדמית שלהם" - אין על כך ויכוח (מבלי להתייחס להמשך הבעייתי והסתום-משהו של המשפט), ובכל זאת, אנקדוטה קטנה שאני מודה שאין לה קשר למציאות התועלתנית-קדחתנית של היום, אך היא יפה ומרגשת כשלעצמה: כשהוקמה האוניברסיטה העברית, לפני למעלה מ-80 שנה, אחת המטרות המוצהרות - לא המטרה הראשונה במעלה, אך בהחלט אחת המטרות המוצהרות - היתה לספק שדה פעולה ראוי לשכבת היהודים האירופאים הפעילים אקדמית, התוצרים המודרניים של תקופת ההשכלה, ובייחוד אלה מקרב יהודי גרמניה. בטקס הפתיחה, ב-1925, אמר ביאליק, אחד הנואמים: "טוב לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כולה ברשותי וכולה שלי, עשויה כולה בעצם ידי מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע שאני אוכל מפירותיהם ואין חלקי ניכר בבנינם. יהיו מזונותי מעטים ומרורים כזית, ובלבד שאטעם בהם פעם אחת את הטעם המתוק והנפלא של מתנת ידי עצמי. מתוך הרגשה זו נמלטנו אל הארץ הזאת. לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת - מה כוחה לתת לנו מכל אלה? אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות היחיד כל-שהיא ליגיעת כפינו ולעמל רוחנו..." יפה, לא? לא הבנתי מה זה "בעלי תחביבים מוזרים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מה לתרום עוד להמשך הדיון בשאלת אפשרויות תעסוקה חלופיות של מרצים. אין לי ידע מספיק כדי לבסס אמירה כלשהי מעבר לטענה הטריוויאלית שחלקם יכולים למצוא תעסוקה חליפית וחלקם לא. שאלה זו אינה חשובה בעיניי. חשוב שהאוניברסיטאות יתפקדו ללא שיבושים. בכל פעם שלמישהו במגזר הציבורי נדמה ש"מגיע" לו משהו, "אין ברירה" אלא להשתמש ב"נשק השביתה". ברור שאין ברירה; המדינה אינה מוכנה להיכנע ללא מאבק ל"דרישות הצודקות". וכיצד יודעים שהדרישות אכן צודקות? כיצד יודעים שהתוצאה הסופית משקפת את האינטרס הציבורי? לפי השקפתי הדרך היחידה להשתכר או להרוויח בהגינות היא לשכנע לקוח (אדם המשלם מכיסו) שכדאי לו לשכור אותך או לרכוש מוצר או שירות שאתה מציע. לך יש חלופות, ללקוח הפוטנציאלי יש חלופות, וכל אחד חופשי להחליט לפי האינטרסים שלו. בדרך כלל כשאנשים נושאים באחריות אישית ההחלטות שלהם איכותיות יותר. אני יודע שאני מנהל פה דו-שיח של חרשים, זה לא טוב, אבל אני לא מתחבר למה שכתבת ואינני יודע כיצד להגיב תגובה עניינית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא מפר חוזה. ההסכם הקיבוצי צריך להחתם מחדש, עד כמה שאני יודע, והמרצים יצאו למאבק כדי להשיג תנאים נורמליים יותר (למשל, מנגנון למניעת שחיקת שכרם - בדומה לזה שיש לפקידי האוצר, נגיד). אם תהיה תופעה של נטישה, האוניברסיטאות לא יוכלו לשלם יותר, כי זו לא החלטה שלהן - זו החלטה של האוצר. מישהו ציין את זה בדיון למעלה: המעסיק הוא "חבוי". אני ממליץ על קריאת "Exit Voice and Loyalty" של הירשמן כדי להבין את ההבדל בין ארגון מוכוון רווח בשוק החופשי לבין ארגון שבידי המדינה, שאינו רגיש לשורה התחתונה. העניין עם חוזים אישיים הוא שאוניברסיטה אינה מוסד שצריך להיות לצרכי רווח. לא, אין רווח כלכלי במחלקה להיסטוריה, או למדע המדינה, או למתמטיקה. אבל מדינה שבה לא יתקיים מחקר בתחומים הללו, מדינה שתהיה מורכבת כולה ממהנדסים וטכנוקרטים - נו, לשם אני כבר לא אחזור, ולא רק בגלל שלא תהיה לי שם עבודה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |