 |
|
 |
||
|
||||
 |
עורך לא היה מזיק לספר הזה. המאמרים בגוף הספר מעניינים מאוד, בהירים וחדשניים למדי אפילו לזמננו אנו. אבל הם הורסים את הספר מכמה בחינות: 1) הרצף נשבר. בלתי נתפס שאחרי אחת מהסצינות הטעונות והמרגשות ביותר בספרות יבוא מאמר יבש ומעצבן. תאורי הקרבות וההווי הצבאי הכללי מעניינים, מסופרים בכישרון (מן הסתם), ולמרות שהם חשובים יותר לפיתוח התזה על ההיסטוריה מאשר לדמויות, לא הייתי מוותר עליהם. אבל יש יותר מדי תאוריה ותאריכים, ופשוט קשה להתעניין בספר כמסמך היסטורי ופילוסופי כשכל הזמן מחכים לראות מה יקרה, שלא לדבר - שוב - על איך שחווית הקריאה פשוט נהרסת באופן מכוון. זה היה יכול להיות ניסיון מעניין מאוד לספרות פוסט מודרנית (ויכול להיות שהרעיון שאסור שהקורא יתרגש יותר מדי היא חלק מהפילוסופיה של טולסטוי?) אבל זה לא מתאים לקונטקסט של הספר וזה פשוט מעצבן. 2) נוצר הרושם שהספר נכתב כדי להראות את התזה ההיסטורית, ולא שיש בו תיאורי קרבות אותנטיים שמתוכם הכאוס צומח באופן טבעי (כמו שקורה בדמויות של טולסטוי, לדעתי). פעמים רבות טולסטוי בעצם מסביר לקורא את מה שהוא הסיק לבד וזה גורע מה"קסם". למשל? מאמר ארוך על איך שמפקדים חושבים ששדה קרב זה שחמט, על כל הדברים המשתמעים מכך, רק כדי שאחר כך נפוליאון יאמר את זה בעצמו. זה כבר כמו לקרוא ניתוח ספרותי בד בבד עם הספר, וזה עוד יותר גרוע כשזה בא לפני מאשר אחרי. 3) חופרים, חוזרים על עצמם, חוזרים על עצמם שוב. ובדיוק כשחושבים שההשוואה של ההיסטוריה לחשבון אינפנטיסמלי זה השיא (דווקא מטאפורה יפה), מופיעה משוואה באלגברה. אבל ממש. 4) יש הטפות. לא של מוסד חברתי מסויים ולא לאיזה חוק מוסרי, אבל באופן כללי הכל מוביל לאיזה רעיון נשגב שהקורא חייב לקבל, ויש אפילו דמות נטולת פגמים שמגלמת אותו. בספר שמדבר, בעצם, על כאוס וחוסר היכולת להבין משהו מההיסטוריה, קצת בעייתי להציע פילוסופיה די פשטנית כפתרון לכל הבעיות החיים. בסופו של דבר זה שני ספרים. הפרטים של המלחמה, להבדיל מסתם מלחמה אבסטרקטית, משפיעים במידה מסויימת על הדמויות אבל לא במידה שמספיקה לכמות עצומה כזאת של טקסט. גם באנה קרנינה יש שני קווי עלילה מקבילים, אבל הם מאירים אחד את השני מבחינה רעיונית ומשתלבים זה בזה הרבה יותר. הרעיון מאחורי השילוב בין דמויות פיקטיביות ואמיתיות ברור וחשוב, אבל הקשר רופף מדי והעסק מייגע, בייחוד בספר כל כך ארוך. האמת היא שדווקא חלקי השלום קצרים ומאיצים מהר מדי לקראת הסוף. טוב, נו, יצירת מופת. כל הקטעים בספר שהם "ספרות" - זאת אומרת, כתיבה יצירתית, לא מאמר, לא תזה, לא ניתוח, לא כתבה עיתונאית - הם גאוניים. קטנתי מלהסביר למה, אם כי יש רעיונות שחשבתי עליהם שהייתי שמח לשתף עם אחרים שקראו. מוזר, אגב, שאין לזה גרסא מקוצרת. במקרה הזה זאת לא תהייה תועבה בכלל. אפשר, לפחות, להעביר את כל המאמרים לסוף, או משהו. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |