|
||||
|
||||
מעניין שמחד אתה מדבר על "קריאה נאיבית" ומאידך ישנה "קריאה מדוקדקת יותר, משווה, סופרת, מבקרת, פוליטית" כאילו כל שמות התואר האלה הולכים יחד ורק יחד, בניגוד חד לקריאה נאיבית (מהי?). קריאה מבקרת לא חייבת להיות פוליטית וקריאה פוליטית יכולה בהחלט להיות נאיבית ולמעשה כך היא בידיים הלא נכונות כמו אותה רשימה מעוותת שאליה הופנינו פה. למעשה, גם לטענות הפוליטיות יש הנחות אידאולוגיות שאותם המבקר הפוליטי לא רואה כי הוא שותף להן. בדרך כלל אלו הנחות של מי שאינו מבדיל בין אמנות למציאות ובוחר לראות אמנות כמסמך פוליטי אידיאולוגי אשר שוכח דבר אחד: כוחו ודמיונו של היוצר ותביעותיו של המדיום הספרותי עצמו. |
|
||||
|
||||
התשמשתי בתואר ''נאיבי'' כיוון שביקרו אותי על ''שימוש בגליון אקסל'', ושיש לקרוא רק את ''הסיפור עצמו''. הגישה כאילו רק הסיפור הדמיוני ומחברו הבודד חשובים (לעזאזל הרקע האידאולוגי שלהם) היא לדעתי גישה רומנטית ותמימה, שכבודה ותועלתה במקומם מונחים, אך אינם נעלמים בעקבות הצצה מזוית פוליטית. |
|
||||
|
||||
אבל למה גישת "הסיפור הדמיוני ומחברו הבודד חשובים" היא התמימה? כשאני רואה אדם קורא רומן כאילו קרא ספר לימוד או חוברת תעמולה ישנים אני חושב שהוא הוא התמים כי אינו מבין שלרומן יש הנחות יסוד שונות. לחפש את "הפוליטי" ברומן אינו שונה הרבה מלחפש שם שורות קצוצות וחריזה. הרומן הוא אכן כלי ייצוג מטבעו אבל בין ישראל של שלו לישראל של עתון "דבר" משנות השלושים יש פער בלתי ניתן לגישור ושאינו אמור להיות מגושר. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |