בתשובה לניתאי ארטנשטיין, 04/12/01 23:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מעניין. להגדרתי, גם צלם-עתונות (אפילו אם אינו עוסק בתפקיד עריכה או כתיבה או מועסק ככתב) הוא עתונאי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
צלם-עיתונות הוא, מן הסתם, צלם-עיתונות. אבל ההגדרות האישיות של כל אחד בסופו של דבר לא ממש מעניינות, ומבחינתי אתה גם יכול להתייחס לקלדניות במעריב כעיתונאיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הן לא מעניינות, מדוע טרחת לשתף את קוראי האייל בהגדרה האישית שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרות האישיות שלי הן גם ההגדרות המקובלות. כך, לדוגמא, לא נהוג לקרוא למזכירת מערכת עיתון בתואר 'עיתונאית'. היחס לצלמים הוא יותר מורכב, למרות שבדרך כלל לא תמצא התייחסות לצלם כ'עיתונאי'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה שוגה. צלמי עיתונות (אני לא בטוח לגבי צלמי חוץ של הטלוויזיה, אבל לגבי העיתונות הכתובה בוודאי) נחשבים עיתונאים לכל דבר. יש להם תפקיד חשוב מאוד בעיתונים, ומספיק לדעת שיש כאלה שמגיעים אף למעמד של ''סטארים'' (אלכס ליבק קיבל ''טור'' שבועי במוסף הארץ, למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. אפשר גם לקחת את הדוגמה של איל ורשבסקי (גם מ"הארץ"), הצלם הישראלי הראשון והיחיד באפגניסטאן. גם צלמים כמו יוסי אלוני ורובי קסטרו זוכים לכבוד מיוחד. אני מניח שהשאלה כאן היא מהו למעשה עיתונאי: האם מדובר באנשים שקובעים את התכנים (כלומר, כתבים ועורכים, אך ברוב המקרים לא צלמים), או בכל מי שעובד בכלי תקשורת ולא עוסק בתפקיד מנהלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהארץ זה קורה פחות, אבל בידיעות ובמעריב, ישנן ידיעות שהן כל כולן צילום עם כיתוב ממתחת. כאן ברור שהצילום הוא העיקר, ודווקא הכיתוב הוא ''אילוסטרציה''. נכון, זה בד''כ צהוב, אבל זה עיתונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה צהוב? תמונה של כוכב קולנוע מגיע למסעדה עם כיתוב זה צהוב. אבל תמונה של כלי רכב מחורר עם כיתוב. "צרורות נורו לעבר רכב בכביש סלפית, ישראלי נפצע קל", זה סתם לחסוך מקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עוזרת לי התמונה? ואם היית שם שם סתם תמונת אילוסטרציה של הרכב המחורר מ"בוני וקלייד", מישהו היה יכול לשים לב? במה הועילה התמונה? אם לא הייתה לך כתבה, היית יכול לפתוח ריבועון קטן באיזה חור באחד העמודים ולכתוב את המשפט הזה שם, או לחלופין, לתקוע את המשפט בסוף כתבה רלוונטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתן לשאול בכלל מה תפקידה של ידיעה חדשותית בעיתון בעידן של תקשורת מהירה. בכל אופן, אם נתייחס לתקשורת כסוג של הבניה של המציאות עבור הצרכנים שלה לתמונה יהיה ערך בדיוק כמו לטקסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התמונה עוזרת לי להמחשה. אם יש פגישת ערפאת-פרס בקהיר מחר, ישימו תמונה לצד הטקסט. למה, יש מישהו בציבור שלא יודע איך נראים יאסר ערפאת ושמעון פרס? לא. אבל התמונה היא להמחיש. לפעמים שמים תמונה עם כיתוב, במקום לדחוף את הידיעה לשולי ידיעה אחרת, כדי לשים תמונות בדף. תמונה של רכז מרוסס כדורים היא מושכת את העין, ולכן שמים אותה במרכז עמוד. זה לא צהוב. זה תפיסה גרפית שאפשר לחלוק עליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשים משהו במרכז העמוד בגלל שהוא מעניין למרות שהוא לא חשוב, אני חושב, זה תמצית המושג "צהוב". אגב, חידה: מה מקור המושג "עיתונות צהובה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם אחת, לפני המון המון מזמנים, היו טבלואידים באחת מארצות הגולה. יו'מחד, פירסם טבלואיד חביב קומיקס על האיש הצהוב מתוך רצון כן ותמים לגרום לאנשים אושר ושמחה. (וכמובן, לא מתוך רצון אינטרסנטי למכור יותר. אסור לנו לחשוב כך ילדים וילדות!) אך אבוי, טבלואיד חביב אחר, רכש את סדרת הקומיקס מתוך רצון נאיבי לא פחות לגרום אושר בעצמו לקהל הקוראים. מפה לשם, עיתון אחד שילם, והשני שילם יותר, וכך הלאה והלאה. ומכאן גבירותי ורבותי, הגיע השם "עיתונות צהובה" לעיתונים המכובדים הללו. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד. אגב, באותה תקופה (ואולי גם בימינו, מי יודע), לא מעט אנשים רכשו את העיתון על פי הקומיקסים שהופיעו בו, ומעבר של סטריפ מוצלח היה גורר מעבר המוני של קוראים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל תלוי במה אתה שם. אם דוחף תמונה של יסמין היוצאת לקטוף פרחים עם בוא הסתו, אז אתה צודק. אבל לשים משהו ויזואלי יותר במרכז העמוד, זה לא צהוב. זה תפיסה מסוימת שתמונה צריכה להיות מושכת את העין. אם תרצה, התמונה היא הרוטב של העיתון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא יותר מרוטב? זה אמור לתת תחושה "בלתי-אמצעית"1 של האירוע. זה מה שאומר הביטוי "שווה אלף מילים". 1 כמובן שצילום הוא לא "בלתי-אמצעי", אבל המילה היא בדרך כלל עוד פחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את התפיסה של הצילום כשווה-ערך לטקסט הכניס בישראל אדם ברוך בתקופה שהיה עורך "כותרת ראשית" ז"ל. משם, העניין חלחל לידיעות ומעריב. להגיד שצלמים "לא קובעים את התכנים" היא תפיסה מיושנת של העיתונות, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי קורא לתפיסה הזו "תפיסה מיושנת", אלא אם כן תתייחס גם לחלק מהעיתונים היותר יוקרתיים בעולם כמיושנים. אבל בכל מקרה, אתה צודק: מגזינים מסוגים שונים, כמו גם הטבלואידס, אכן תלויים במידה רבה בצלמים טובים. שגיתי כשלא התייחסתי לפן הזה של הדברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיתונים היוקרתיים עומדים בפני בעיה לוגיסטית. להחזיק צלם בכל מדינה שאתה מסקר זה יקר להפליא, ולא ממש משתלם, במיוחד כשאפשר במקרה הכי גרוע לשכור פרילנסר ליום צילומים, אם צריך. לכן מקובל אצלם להשתמש בצילומים של סוכנויות הידיעות (רויטרס, אי.פי. וכו'), שמרוויחות יפה מאוד מכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניות דעתי, הטור של אלכס ליבק (ואני משמיטה, ברשותכם, את המרכאות) עונה להגדרה של קביעת תכנים. יש הבדל בין מישהו שמצלם תצלום שנלווה לכתבה למי שיש לו טור נוסח ליבק - שלא שונה מקריקטורה במובן זה שהוא מעלה משהו לסדר היום של המעיין בעיתון. מעבר לזה, גם התייחסות של צלם לארוע יכולה לפרש במידה מסוימת את הארוע (התמקדות בקהל, בדובר, באחד הנוכחים שלא מדבר, במזיל דמעה ובמחטט באף). כן, צלם יכול להחשב עיתונאי. אני חושבת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |