 |
|
 |
||
|
||||
 |
בשונה מהרבה מגיבים כאן לא אנדב לך איבחונים ולא אייעץ לך עצות מיותרות. המאמר נגע לליבי. דימנטיה ופגעים קוגניטיביים אחרים הם בעיני אסונות נוראים. הפגיעה ביכולת השיכלית והידע הוודאי שההידרדרות הזאת לא הפיכה היא מחרידה בעיני כמו כל מחלה פרוגרסיבית אחרת ואולי אף יותר בשל חוסר האונים וההשפלה הנלווים לכך. אני רק יכול לאחל לך שתזכה להיות מוקף באוהביך ותזכה לטיפול מכובד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מאז שעברנו לגבעתיים 1 יוצא לי לעבור כל יום דרך גן ציבורי קטן, שעיקרו משטח דשא מרכזי גדול, כמה שיחים מסביב, ושני שבילים חוצי-גן, אחד בכל צד של הדשא. ליד השביל האחד יש מתקני משחקים ושם יש תמיד2 פעוטות ותינוקות, הראשונים משחקים והאחרים ישנים על שמיכות קטנות, הכול תחת עינן הפקוחה של האמהות/סבתות/מטפלות, שמשוחחות ביניהן בנעימים בזמן שהילדים עסוקים בשלהם. ליד השביל השני יש כמה ספסלי עץ שמסודרים במעגל-מרובע3 תחת עץ גדול, ושולחן פיקניק גדול לצידם, ושם יושבים תמיד2 זקנים סיעודיים, על הספסלים או בכסאות גלגלים, והם כולם שותקים ושקועים בעצמם. ולכל אחד מהם יש מטפל או מטפלת פיליפינים, שמפטפטים וצוחקים בעליזות, בזמן שהזקנים שותקים. הפיליפינים גם אוהבים לפתוח שולחן ולאכול ביחד (גם הזקנים מחזיקים צלחות ואוכלים בעזרה, או לבד)- בהתחלה חשבתי שזו מסיבת יומולדת או משהו כזה, אח"כ ראיתי שזה אירוע קבוע- הארוחה המשותפת הזו של הפיליפינים הצוחקים והזקנים השקטים. הפיליפינים תמיד במצב רוח של מסיבה קטנה ביניהם לבין עצמם, אבל גם דואגים לזקנים תוך כדי, לפי הצורך. אני לא יודעת מה עובר על הזקנים- האם הם סובלים או שבסדר להם, האם הם אוהבים לבלות שם בגן או מחכים שהמטפל יחזיר אותם הביתה. הייתי יכולה לפצוח פה בתיאור משמים של המחשבות שחולפות אצלי למראה התינוקות מחד והזקנים מאידך (וכל זה), ולמראה החבורה המעורבת של המטפלים העליזים והקשישים השותקים (וכל זה), אבל גם כך הסיפור הזה מתחיל לגרד כבר את גבול הטרחנות, ואני רק רציתי להוריד קצת מהלב.. אז אומר רק, שאני אף פעם לא יודעת אם לשמוח או להתעצב כשאני עוברת בגן (אבל לפעמים אני עוברת דרך האימהות והילדים, ולפעמים דרך המטפלים והזקנים). סה לה וי? 1 יש מקום כזה! (בגדה המזרחית. של האיילון.) 2 חוץ מבימי סגריר וגשם. 3 מי אמר שקשה לרבע את המעגל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאפו על הכשרון התיאורי, המעניק לפרטים קטנים ויומיומיים נופך פיוטי משהו. לאור העובדה שהסיפור מופיע כאן, תחת המאמר המסויים הזה, ברצוני לומר כמה מלים אופטימיות על התרשמותי ממחבר המאמר: מוטל קליין, המחבר, מצטיין בכושר ביטוי מרשים ולפחות על פי המאמר - גם בכושר ריכוז טוב (אבל אולי זו גם תרומתם של העורכים). נראה כי מצבו רחוק מאוד-מאוד מזה של הקשישים בגן, ונקווה כי נכונו לו עוד ימים רבים וטובים, אינטלקטואלית ובכל מובן אחר. "... האם הם אוהבים לבלות שם בגן או מחכים שהמטפל יחזיר אותם הביתה." - המשפט הזה הזכיר לי קטע מן העיתונות: זמר, כנראה לא מן הגדולים והמפורסמים, הגיע (בהתנדבות או בתשלום, אינני זוכרת) לבית אבות, מלווה באורגניסט ואולי גם בגיטריסט. הוא שר, סיפר בדיחות והתאמץ מאוד לעשות שמייח - ובתוך כך שמע את שיחתם המודאגת של שני קשישים שניסו לברר ביניהם האם כבר הגיעה שעת הלבן (או האשל), והיכן העובדת שתלווה אותם לחדר האוכל - שמא יאחרו, חלילה :-) . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. ואני מצטרפת לכל מה שאמרת בפסקה השניה שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 מהפיתום? את מרמת אביב ואל תבלבלי אותי עם עובדות! עד שהצלחתי ללמוד איפה כל אחד גר ומי המשלחת של הטכניון (גדי א.), של IBM (ערן ב.) ושל מכון ויצמן (אג"ג) - אז עכשיו כ-כ-ה מבלבלים אותי בכוונה? :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא נחשב, נראה אותך מפצח משהו שקשור ל/שכ"ג/ [מלבד העובדה(?) שיש לו חתול]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרוב לודאי שאני יודע את התשובה לשאלתך. השאלה היא האם עוד מנה קטנה ובלתי פרודוקטיבית של אנליטיות אכזרית אינה כרגע מיותרת מבחינתך. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |