|
||||
|
||||
הציפיה שאת מתארת כאן היא מעבר לאפשרי במקרים רבים. יש, למשל, צמתים בכבישים בינעירוניים שהמהירות המותרת בהם היא תשעים קמ"ש (צומת פלוגות לדוגמה). מרחק העצירה במקרה כזה הוא כמה עשרות מטרים. אם הולך הרגל יתפרץ לכביש כשהנהג בתוך הטווח הזה לא תהיה שום דרך לעצור בזמן. לפני שאת עונה "אז שיאט לפני הצומת" אנא זכרי שבכל מהירות שהיא קיים מרחק עצירה מינימלי וגם אם הנהג יאט לארבעים קמ"ש (תוך הסתכנות בפגיעה מאחור) עדיין ישאר טווח שבו הולך הרגל יוכל להפתיע אותו. חובת זהירות בכביש חלה על כל עובר דרך, ובכלל זה הולך רגל. בחוק נאמר, למשל: לא יחצה אדם כביש אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו, ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות. וגם: לא ירד הולך רגל ממדרכה, או ממקום מבטחים אחר שבדרך, באופן פתאומי, או מבלי שנקט בזהירות מספקת, בשעה שרכב מתקרב אליו ממרחק שאין סיפק בידי הנהג לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה. ההנחיות האלה מחייבות את הולכי הרגל בדיוק כמו ההנחיות המקבילות להן לגבי חציית מסילת רכבת, ואם הולך הרגל מתפרץ לכביש הוא האשם בתאונה בדיוק כמו במצב שהוא חוצה את פסי הרכבת מבלי לבדוק קודם אם היא מגיעה. |
|
||||
|
||||
זה מזכיר לי משהו אחר שלמדתי בקורס נהיגה בטוחה במכון "מסלולים" באשדוד (מומלץ לכל נהג ונהגת). אתה נוסע בכביש עירוני במהירות המותרת - 50 קמ"ש, אתה עירני, בריא ובמלוא חושיך. לפתע קופץ ילד לכביש במרחק 20 מטר ממך. מה יקרה? אותו הדבר בדיוק, אבל אתה קצת ממהר ונוסע ב-80 קמ"ש - בסה"כ 30 קמ"ש מעל המותר. מה יקרה עכשיו? |
|
||||
|
||||
אני מניח שכתבת את ההודעה כדי לציין משהו שאינו טריוויאלי, אבל לא כ"כ הצלחתי להבין מה. אגב, נסיעה של 80 קמ"ש בשטח עירוני סטנדרטי [כלומר מכוניות חונות בשוליים, מעברי חציה, פניות לרחובות צדדיים ובאופן כללי שדה ראיה חלקי בלבד...] הוא לא דבר סביר לעשות, וזה גם ממש לא מרגיש כמו *בסה"כ* 30 קמ"ש מעל המותר. |
|
||||
|
||||
יש לא מעט כבישים עירוניים דו-מסלוליים שהתנועה בהם זורמת במהירות גבוהה בהרבה מ-50 קמ"ש (למשל, אבן גבירול בת"א, דרך חברון בירושלים, רוממה בחיפה) למרות שיש בהם את כל הנ"ל. מה שניסיתי לציין זה שבעוד שההבדל במהירות הנסיעה הוא 30 קמ"ש, ההבדל בתוצאה הוא... |
|
||||
|
||||
בשני המקרים אתה פוגע בילד לפני שלחצת על דוושת הבלם (לפחות לפי התיאוריה). אני מניח שלילד שנדרס בחמישים קמ''ש יש מעט יותר סיכוי לצאת בחיים מאשר לילד שנדרס בשמונים קמ''ש. אבל לא הרבה. |
|
||||
|
||||
אם אתה מגיב תוך 1/2 שניה (הנחה אופטימית למדי) הרי שבמקרה הראשון בלמת את הרכב לפני הילד ובמקרה השני דרסת אותו בכחמישים קמ"ש1. 1 חישוב מקורב בלבד, הכותב אינו אחראי לנזקים הנגרמים לילדים ולמכונית. |
|
||||
|
||||
באיזה תאוצה אתה בולם? |
|
||||
|
||||
אני לקחתי 1G (בקירוב) ואילו איזי בתגובה 459886 הניח .2G |
|
||||
|
||||
נסה ותהנה: סע ב-50 קמ"ש ובנקודה נוחה לזיהוי (אם אין כזאת, שים חפץ בולט בצד הדרך) בלום בעוצמה מירבית (ברכב עם ABS פשוט ללחוץ על דוושת הבלמים בכל הכוח). כשהרכב עוצר עצירה מלאה, משוך את בלם היד, דומם את המנוע ומדוד את המרחק מהסימון לפגוש הקדמי. לטענת המדריכים של "מסלולים", סיבה נפוצה לתאונות ולתוצאות קשות של תאונות היא בלימה חלקית במצב חרום. נהגים פשוט מפחדים ללחוץ על הבלמים בכל הכוח בלי שום סיבה. באימון עושים את זה פעמים רבות בנסיעה ישרה, תוך כדי פניה ובמהלך של החלקה ועל ידי כך "מגלים" שזה לא כל כך נורא. |
|
||||
|
||||
אם כך לאיזי כנראה יש מכונית הרבה (הרבה) יותר טובה. ההבדלים הם די משמעותיים. ע"פ הנתונים כאן http://www.sdt.com.au/STOPPINGDISTANCE.htm, לטויוטה קורולה יש צורך ב-55.8 מטר כדי לבלום מ-90 קמ"ש, בעוד לפרארי 550 מספיקים 33.6 מטר לעשות אותו דבר. כמעט לאף מכונית חוקית לכביש אין אחיזה שתאפשר בלימה של שני G. |
|
||||
|
||||
אתה מדבר על מרחק הבלימה הכולל גם את זמן התגובה. עזוב טבלאות ונסה בעצמך - מה מרחק העצירה של המכונית שלך? |
|
||||
|
||||
אין לי כלים לבדוק את זה. אתה מוזמן לבדוק בעתוני ואתרי רכב מקצועיים: תאוצת בלימה של שני G היא גבוהה בהרבה ממה שאחיזת הרכב של מכונית סטנדרטית יכולה לספק. המשמעות של יכולת בלימה כזו היא שארבעת הצמיגים יכולים לספק חיכוך אופקי הכפול ממשקל המכונית (וגם שהמושב שלך, או חגורת הבטיחות, יכולים להחזיק אותך במקום כאשר מופעל עליך כוח כפול ממשקלך). דבר כזה יתכן במכוניות על וקיים במכוניות מרוץ, אבל בשום אופן לא במכונית המשפחתית שלי. |
|
||||
|
||||
נראה שאתה צודק לגבי הצמיגים (קשה לי לתאר רכב שמחזיק את אחיו מעל תהום). אבל חגורות הבטיחות, המושבים והמרכב נועדו לשאת תאוצות קשות הרבה יותר. הם צריכים להתמודד עם תאונות חזיתיות של רכב בקיר או רכב ברכב. |
|
||||
|
||||
בוודאי שהם יעמדו בעומס של שני G. השאלה אם הם יחזיקו אותך במקום כך שתוכל לתפקד ולנהוג. די קשה לנהוג כשאתה תלוי על החגורות. נהגי מרוץ חגורים על שתי הכתפיים בצורה הרבה יותר הדוקה מבמכונית משפחתית והמושבים שלהם עמוקים ומספקים להם הרבה יותר תמיכה ממה שיכול מושב במזדה משפחתית לספק. זה חלק ממה שמאפשר להם לעמוד בתאוצות ובלימות חזקות במשך שעות. |
|
||||
|
||||
לפי מה שהם הדגימו, בהנחה של שניה שלמה זמן תגובה ותגובה נכונה של בלימה מקסימלית: ב-50 קמ"ש אתה עובר בשניה הראשונה 14 מטר ומרחק הבלימה הוא 5 מטר - בסה"כ 19 מטר ובכלל לא פוגע בילד. ב-80 קמ"ש בשניה אתה עובר בשניה הראשונה 22 מטר ופוגע בילד ב-80 קמ"ש. אחרי שמנסים את זה במגרש, גם מאמינים. |
|
||||
|
||||
שוב שמים מילים בפי. מתי כתבתי "יתפרץ"? כל הולך רגל שנמצא על מעבר חצייה בזמן שהאור אדום בהכרח התפרץ לכביש? הרי כל הדיון הזה אנשים לא מפסיקים לכתוב שהם מסתכלים על מצב הכביש לפני שהם חוצים. כל הולך רגל שנפגע על מעבר חצייה עשה זאת כיוון שהוא התפרץ לכביש? "מעבר החצייה אינו מבטיח חצייה בטוחה: 30% מהולכי הרגל שנהרגו בעת חציית כביש, נהרגו במעבר חצייה. מבין הולכי הרגל שנפגעו, 58% נפגעו במעבר חצייה, מבין הילדים (עד גיל 14) 45% נפגעו במעבר חצייה, ומבין הקשישים (בני 65+) - 59%. כך עולה מנתונים שמפרסמת היום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה." http://news.msn.co.il/news/Internal/Internal/200504/... ילדים עוד אפשר להאשים בהתפרצות לכביש (על אף שזה לא בהכרח נכון) אבל קשישים? לא חושבת שראיתי מימיי מחזה של קשיש "מתפרץ" לכביש. אין ספק שגם על הולכי הרגל חלה חובת הזהירות, אבל: א. עובדה שאנחנו בכל זאת חוצים באדום (ראה סקר ותגובות) ב. בסופו של דבר, אם לא היה שוטר בסביבה, קשה עד בלתי אפשרי להוכיח או למדוד את "מידת הזהירות" שננקטה ע"י הולך הרגל. כפי שאמרתי, החוק מחמיר יותר עם הנהגים מסיבות ברורות למדי (לי, לפחות). ככה זה וכו' (ראה תגובה קודמת). לגבי הוכחת צבע הרמזור, הנה פסק דין שבו שוטרת לא הצליחה להוכיח שהולך רגל החל לחצות באור אדום: http://www.horesh.biz/חציית%20הולך%20רגל%20כשאור%20ה... ובאשר לחובת הזהירות של הנהגים, אין לי ספר תיאוריה לידי, אבל זכור לי שחובה להאט בקרבת מעבר חצייה (פעמים רבות יש גם תמרורי אזהרה בנושא) וחובה לאפשר להולכי רגל זכות קדימה במעבר חצייה וכשיש להם רמזור ירוק בו"ז יחד עם המכוניות. מובן שאין כאן הצדקה להולכי רגל לחצות באור אדום; אבל מנסיוני הרב כהולכת רגל, אני יכולה להעיד אישית שגם כשאני 100% בסדר, עדיין זכות קדימה שלי זה משהו שאני חייבת לקחת, כי אף אחד לא נותן, במדינה הזו. אם לא ירדתי למעבר החצייה והתחלתי לחצות, אני יכולה גם להתייבש על המדרכה לנצח בלי שאף אחד יטרח לעצור לי. מישהו כאן מופתע? זאת ועוד: כמות הפעמים שבהן הייתי *על* מעבר חצייה, בזמן חצייה, ומכוניות עברו עליו (לפני, לא אחרי, כלומר, בנתיב השני בכביש שאותו אני עומדת לחצות) היא פשוט בלתי נסבלת. מדובר על מעברי חצייה עירוניים במקומות שבהם מהירות הנסיעה החוקית לא עולה על 50 קמ"ש (והמהירות האפשרית בפועל לפעמים פחות), במקומות בלי שום בעיה בשדה הראייה, במהלך היום, לא קשה להבחין בי (אני לא בן אדם קטן)... לנהגים שעשו זאת לא היתה שום סיבה לא לעצור, פרט לכך שהם פשוט לא רצו/טרחו לעשות זאת. אני גם לא מדברת על המקרה (החמור לכשלעצמו) שבו נהג עוצר במעבר חצייה, ואז הנהג שאחריו עוקף אותו. אני מדברת על מקרים שבהם התחלתי לחצות כשלא היה רכב קרוב, התקרב רכב שהיתה לו אפשרות לעצור, והוא פשוט חצה את מעבר החצייה לפני שאני אספיק להגיע להמשך שלו, לפעמים במהירות לא נמוכה במיוחד (וגם לא מדובר בכביש רחב במיוחד. לפעמים אפילו חד נתיבי). התחושה שלי היתה שאני מפריעה לו לשעוט בדרכו ומי אני שהעזתי בכלל לחצות את הכביש שלו. אני צריכה להגיד תודה שהוא לא דרס לי את כפות הרגליים. במילים אחרות, גם בציפיות האפשריות נהגים רבים לא טורחים לעמוד, ומערכת האכיפה יודעת את זה. זה לא נותן להם שום תירוץ לאי עמידה בציפיות הקשות יותר. יכול להיות שמישהו אחר בכביש היה לא בסדר, אבל אם אתה היית בסדר יש לך סיכוי מסויים להצליח למנוע תאונה. בפועל זה לא המצב. נהגים לא שומרים מרחק, עוקפים באופן מסוכן, לא נותנים זכות קדימה, לא מאטים כשהם רואים הולך רגל. גם אם הולך הרגל עשה שיקול מוטעה ואולי אפילו עבר על החוק, נהיגה זהירה יכולה (וצריכה!) למנוע תאונה ברוב המקרים (ונלך על העיר, לצורך העניין). בשורה התחתונה: כל הדיון הזה התפתח מגולש שטען שאם הוא עובר על החוק כשהוא חוצה את הכביש, ואם יקרה לו משהו זו בעיה שלו. אני מנסה להוכיח שזו רחוקה להיות רק הבעיה הפרטית שלו, כיוון שבפועל לא ניתן להוכיח שזו בהכרח אשמתו, ומערכת המשפט נוטה לשפוט לחומרת הנהגים. אז גם אם אתה היית לא בסדר, ומכונית פגעה בך, סיכוי לא רע שהנהג יכול היה להיות זהיר יותר ולא נקט שום אמצעי זהירות (כדי לעזור לו להימנע מתאונה) ובכל מקרה, סיכוי לא רע שהוא יצא אשם במשפט, ולא אתה. |
|
||||
|
||||
''סיכוי לא רע שהוא יצא אשם במשפט, ולא אתה''. ודאי ש''אתה'' לא תצא אשם במשפט. הרי לא אתה זה שיעמוד בכלל למשפט. |
|
||||
|
||||
תאורטית, אם יש חשד שעברת עברת תנועה (ובהנחה ששרדת, כמובן...) אני מניחה שיש אפשרות להעמיד אותך לדין. לא סביר שזה יקרה, ולכן זו בדיוק הנקודה שלי. נראה לי שאנחנו מסכימים. |
|
||||
|
||||
הסטטיסטיקה על השכיחות היחסית של נפגעי תאונות במעבר חציה חסרת כל ערך אם היא לא מלווה במידע דומה על כמות החוצים במעבר חציה יחסית לחוצים כולם. נדמה לי שכבר הזכרתי פעם את הסטטיסטיקה על כך שרוב תאונות הדרכים קורות ברדיוס 20 ק"מ (או משהו כזה) ממקום מגוריו של הנהג. שמעתי הרבה הסברים מפוקפקים לגבי התופעה - למשל כזה שאומר שליד הבית הנהג מרגיש בטוח יותר ולכן ערנותו פוחתת - עד שיום אחד קראתי שרוב הנסיעות מתבצעות אף הן ברדיוס דומה. בינגו! |
|
||||
|
||||
"30% מהולכי הרגל שנהרגו בעת חציית כביש, נהרגו במעבר חצייה. מבין הולכי הרגל שנפגעו, 58% נפגעו במעבר חצייה" לא? |
|
||||
|
||||
מה לא? |
|
||||
|
||||
בוודאי שזה אשמת הנהג ולא אשמת הולך הרגל. בתור מי שגם נוהג ברכב, גם הולך ברגל וגם רוכב על אופניים - וכל זאת באותם הכבישים (אף כי בזמנים שונים), אני יכולח להעיד שמידת האחריות שלי כנהג גבוהה בהרבה מכשאני הולך רגל או רוכב על אופניים. כהולך רגל אני חוצה באדום פעמים רבות כשהכביש ריק, כנהג ברכב אני לא נוסע באור אדום, גם כשהכביש ריק. כרוכב אופניים אני לא חוצה באור אדום (במעבר חצייה או בכביש). מדוע? שאלה טובה, מדובר בהתנייה פאבלובית בלתי רצונית כלל. אדום=עצור כשאני עם גלגלים. כשאני ברגל ההתנייה לא עובדת. כך או אחרת, מכיוון שהפוגע הוא הנהג ולא הולך הרגל - האחריות עליו. דוגמא של אדם שקפץ למשאית מתחת לגלגלים כשזו נסעה במהירות של 100 קמ"ש בכביש הערבה היא בלתי רלוונטית מכיוון שאז הכביש לא היה ריק. התנאי הראשוני למעבר באור אדום במעבר חצייה הוא כביש ריק. אם עברתי בכביש ריק ולמרות זאת נדרסתי כנראה מישהו נסע במהירות שעוברת בהרבה את הטווח הנורמטיבי מכיוון שלא ראיתי אותו כשהתחלתי לחצות. מכאן שהוא עבר עבירה חמורה יותר ממני (גם על פי חוקי מדינת ישראל וגם על פי החשיבה ההגיונית של כולנו*) ומכיוון שהוא עבר עבירה חמורה יותר והוא הפוגע, וודאי שהשופט יראה בו אשם ולא בי. * יותר נכון, רובנו. |
|
||||
|
||||
אז אנחנו מסכימים על האחריות, אבל לגבי חומרת העברה, זה לא בהכרח נכון. אתה אומר שאתה חוצה כביש באדום אם הכביש הוא ריק ושדה הראייה תקין וכו', אבל אתה לא יכול לצאת מנקודת הנחה שכל הולכי הרגל שעוברים באדום מפעילים את אותו שיקול דעת שלך. יכול להיות שרבים מהם לא בודקים עד כדי כך, חלקם רואים מכונים מתקרבת ומניחים שהיא רחוקה מספיק (וזה לא תמיד נכון), חלקם לא מביאים בחשבון שמכונית יכולה בדיוק לפנות לכיוון הצומת מכיוון שבו היא עדיין לא רואה אותם (אלא רק אחרי הפנייה) וכו'. עדיין מצופה מהנהג להיות זהיר יותר, עדיין הוא זה שיישפט במקרה של תאונה (ובצדק), אבל אתה לא יכול בהכרח להניח שהוא עבר ''עברה חמורה'', או שכל הולך רגל שחוצה כביש באדום עושה זאת ''רק כשהכביש ממש ריק''. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |