בתשובה לtrilliane, 06/10/07 21:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
במבט בוגר מאוד לא אהבתי את הסדרה ההיא (למרות שבזמנו שעשעה אותנו מאוד): המסר הזה היה לא רק פטליסטי אלא גם ריאקציוני וקלישאתי. הדמויות תמיד היו גבר טיפוסי (אבטיפוס של "זכר לבן אירופי" המוכר והחביב), בחורה יפה1 שלא עושה כלום מעבר לזה, איש זקן חכם, לרוב פאסיבי לגמרי, בריון טיפש ועוזרו הגמד המרושע שאין להם אף תכונה אחרת. זו דוגמא למקרה שבו הקלישאות והסטריאוטיפים חונקים את היצירה וכל שאר רוח שיכול היה להיות לה. 1 ותמיד היו שם גם ענייני חיזור. מוזר שהיו כל כך הרבה מאלה בסדרות מצוירות וסרטי אנימציה לילדים, ובד"כ באופן קומי שהכתיב גם בוטות חזקה מאוד. תמיד בסרטים של האנה-ברברה יש נערה (חתולה/שפנפנה/עכברה) פתיינית שעיניו של הגיבור יוצאות אליה, פנטזיות אירוטיות על מיני רקדניות אקזוטיות ועוד כהנה. אני תוהה אם זה נעשה מתוך תפיסה שאפשר לחשוף ילדים לחומרים כאלה ולחיים עצמם (כפי שיש גם אלימות קשה בסרטים האלה, שמצחיקה מאוד), או שאלה היו סתם בדיחות פרטיות של יוצרי הסדרה, שהתכוונו שזה יחלוף מעל ראשי הילדים. כילדה זכור לי שהבנו והפנמנו את המסרים האלה כבר בגיל 8-9 ("הוא ראה עכברה חתיכה"), אבל כמובן שמבחינה רגשית, מינית ושכלית לא היה לנו מושג. אולי לבנים בחבורה בעצם כן היה... לי לא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה מסביר? (אני יודעת שהאנה-ברברה אמריקניים, לא משייכת אותם לגמרי לאותה קטגוריה, פשוט הייצוגים הרומנטיים-אירוטיים החזקים הזכירו לי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכירה מקרוב את התרבות הצרפתית, אבל מהמעט שפגשתי, הם ללא ספק מחזיקים במנטליות שונה. לא מן הנמנע שמה שאת מוצאת צורם וחסר רגישות הוא אצלם מקובל והגיוני. דוגמה אישית: בילדותי קראתי ספרים של הרוזנת דה-סגיר, כמו למשל "ילדות למופת". אלה שתי אחיות, בנות 6 ו-8, ובאחד הפרקים הן רבו ואז השלימו לפני השינה, ו"התנשקו 20 פעם באהבה לוהטת" (כך במקור, או לפחות, זו גרסת התרגום). איכשהו בילדות זה לא הטריד אותי, אבל כשדפדפתי בספר בגיל מבוגר, התחלתי לתהות פתאום מה לעזאזל קורה במשפחה הזו... סיפרתי על זה לאמי, והיא אמרה "נו, ככה זה אצל הצרפתים". לימים אכן פגשתי מקרוב קרובי משפחה צרפתים, וברכת השלום (כשנפגשים) המקובלת אצלם היא נשיקה על כל לחי, מינימום, לא משנה עד כמה אתה מקורב. בעולם שבו גדלתי מסתפקים ב"היי, מה נשמע" (ולפעמים חיבוק, תלוי במידת הקרבה וכו'), אבל אצלם פחות מזה לא נחשב "שלום". זה הסביר לי כמה דברים... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |