 |
כיוון כלי מקלדת הוא עסק לא לחלוטין מדויק, ובנוי הרבה על אינטואיציה אישית ושמיעה טובה. אבל צדק המכוון שלך שצצין בפניך שהמאזין הממוצע לא שומע את ההבדלים בין הכיוונים והגישות ממילא - בדרך כלל (וגם זה רק אם הוא בעל אוזן מוזיקלית ומאזין בקשב רב) הוא ישמע רק אם יש זיוף בולט לאוזן. על כל פנים, דיונים בנושאי כוונון מפרנסים מוזיקולוגים וכתבי עת רבים...
כדי לענות לשאלותיו של אלון כאן: כל הכיוונונים אמורים לשמור על האוקטבה, אבל דווקא בפסנתר המודרני מקובל "למתוח" מעט את האוקטבה כלפי מעלה בצלילים הגבוהים, כדי לתת אפקט של ברק; אם לא עושים זאת עלולה להתקבל במוחנו האשלייה כאילו התווים הגבוהים ביותר נמוכים מדי.
כצ'מבליסט, אני מכוון את הכלי שלי במגוון כוונונים היסטוריים שאינם מושווים. כוונון מושווה, שהיה מוכר עוד ברנסאנס והוא למעשה תת-סוג של הכוונון המזוטוני (באנגלית meantone), לא מצלצל טוב בצ'מבלו ובעוגב, כיוון שהצלילים העיליים שלהם חזקים יותר וה"זיוף" ניכר בהם יותר, בעיקר הטרצות הגדולות, שבכוונון מושווה הן די מזויפות. בפסנתר מודרני זה עובד יותר טוב.
לא הוזכרו במאמר סוגים אחרים של הכוונון המזוטוני שהיו נפוצים ברנסאנס ובבארוק המוקדם, שכללו קווינטה אחת מזויפת מאוד (שכונתה "זאב", בגלל אפקט הפעימות שנוצר בין הצליל העילי השני של הצליל הנמוך והצליל העילי הראשון של הצליל הגבוה, ושנשמע כמו יבבות זאב), כך שרוב הטרצות הגדולות היו נקיות וזכות (אפקט מהמם למי שאוזנו התרגלה לכוונון המושוה עם הטרצות הגדולות-מדי שלו), אך ארבע טרצות גדולות היו מזויפות מדי ובלתי שמישות כטרצות (אך נפלאות בהקשר של קווארטה מוקטנת, שהיא דיסוננס!). התוצאה הייתה שהסולמות שיש בהם יותר משלושה דיאזים או במולים במפתח לא היו נגישים, וכתיבה אנהרמונית לא הייתה אפשרית, אך הסולמות האחרים היו צלולים ויפהפיים, ולאפקטים כרומטיים ו"משיכה" הרמונית הייתה עוצמה רבה יותר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש