 |
אני לא רואה כאן התקפה כוללת על המערכת. אני רואה אוסף של הצעות, שבחלקן יש טעם וחלקן מופרזות או לא מוצדקות. נדמה לי שאילו השופטת בייניש לא היתה נלחצת ונוקטת קו של התנגדות חסרת הבחנה לכל הצעה שמועלית היא היתה יכולה למנוע את רוב היוזמות המטרידות באמת מבחינתה.
דוגמה אחת היא הנוהג שהתפתח בשנים האחרונות, לפיו שופטים נאלצים לכהן במינוי זמני בעליון כתנאי למינוי קבע בו. הפגם בהליך הזה ברור מאליו; הוא יוצר תלות בשופטים הוותיקים ומעודד את השופט הזמני לפסוק באופן שימצא חן בעיניהם או לפחות שלא ירגיז את אלה מהם שיושבים בוועדה. בייניש היתה צריכה להבין זאת, ואם לא לוותר על כך מיוזמתה לפחות להסכים לזה בתמורה לויתור נגדי של פרידמן. דוגמה אחרת היא קביעת זמן כהונה קצוב לנשיאי הערכאות הנמוכות יותר במקום כהונה הניתנת להארכה. שוב, בדיוק אותה בעיה. המשותף לשני הדברים הוא שהם נותנים בידי בית המשפט העליון ובפרט בידי הנשיא כוח שקשה למצוא לו הצדקה עניינית. דוגמה אחרת היא המינוי על פי ותק (סניוריטי בלעז), שהעליון מתעקש עליו אף שבערכאות הנמוכות יותר הוא לא נהוג ואף שהוא יוצר את המצב האבסורדי שבו שופט מתחיל את כהונתו בעליון בידיעה שבעוד חמש עשרה שנה הוא יהיה נשיא בלי שום תלות בכישוריו, ואילו שופט אחר מתחיל בידיעה שהוא לעולם לא יהיה נשיא גם אם יהיה גדול מברק, שמגר, ויתקון, לנדוי ואגרנט יחד.
כל הדוגמאות מן הסוג הזה היו הרבה פחות מטרידות אילו בית המשפט העליון לא היה לוקח לעצמו את תפקיד המחנך הלאומי. בתקופה של בגין זה לא היה המצב; בית המשפט התמקד בעיקר בפרשנות החוק. החוק נתפש כשיקוף ערכי החברה, ובית המשפט היה צריך להחיל אותו על מקרים ספציפיים. ברק שינה את זה. התפישה של "הכל שפיט", או "מלוא כל הארץ משפט" אומרת בעצם שהמשפט אינו רק אחד הכלים שחברה משתמשת בהם כדי לטפל בחלק מבעיותיה; הוא *ה*כלי לפתרון כל הבעיות. כאשר מה שיש לך הוא פטיש כל בעיה נדמית למסמר; כאשר אתה רמטכ"ל נדמה לך שניתן לפתור כל בעיה באמצעים צבאיים - ולברק כל בעיה נראתה כשאלה הניתנת לפתרון משפטי. כאשר אתה מחבר לתפישה כזו בית משפט שקובע בפועל בעצמו את גבולות הסמכות שלו אתה מקבל תוצאה בעייתית מאד; במקרה של ברק בית המשפט הפך למוסד שלא רק קובע את האופן המתאים ליישומם של ערכי החברה המבוטאים בחוק אלא לזה שבעצמו מנסה לקבוע מהם הערכים הראויים לחברה. מי שלוקח על עצמו דבר כזה חייב להקפיד לאין שיעור יותר על אופן ההתנהלות שלו, להפגין בבירור שהוא דורש מעצמו לפחות מה שהוא דורש מאחרים. העליון לא עשה את זה. אתה מייחס את כל המתקפות לגורמים חסרי אחריות בימין כמין חלוקה סכמטית של טובים ורעים, אבל אי הנחת אינה רק נחלתם של גורמים כאלה; אמנון רובינשטיין אינו כזה, רות גביזון אינה כזו, השופט זיילר אינו כזה. גם מי שדוגל בערכים שמאליים יכול להכיר בכך שהזירה להתמודד על הערכים האלה היא הזירה הציבורית והדרך להנחיל אותם היא בחינוך וחקיקה ולא דרך פסיקות של בתי משפט. כל עוד ברק עמד בראש העליון יוקרתו האישית (והמיומנות הפוליטית השקטה שלו) הצליחו למנוע התנגשות חזיתית. בייניש, שאינה נהנית מאותה יוקרה, אינה יכולה עוד לשאוב מבנק האשראי הציבורי ההולך ומידלדל. חבל, כי אילו היא היתה מכירה בכך היא היתה יכולה למזער את הנזק גם לשיטתה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש