בתשובה לגרושו, 20/08/07 0:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תמיד שווה להתקל בתגובה של גרושו. אנצל את ההזדמנות לנגוע בנקודה לכאורה שולית: נוהלי המסכתאות והטקסים לתלמידי הגן ובית הספר. אני מניח שיש לי יותר ילדים מהממוצע האיילי ( ברור שניצה לוקחת, אבל הרוב פה רווקים) והיה לי את הצער להגיע ללא מעט אירועים רשמיים למחצה של מערכת החינוך. מסיבות סיום, טקסי פתיחה, סיום חוג או חנוכת אגף הם לחם חוקינו. במקרה הטוב מקבלים פתק מבית הספר עם בקשה לבורקס, שתיה או 25 ש"ח. במקרה הרע הפתק הולך לאיבוד ובערב שלפני האירוע אנו שומעים במקרה מהורה של ילד אחר על האירוע ויש משבר משפחתי קטן. אז 25 ש"ח בסוציואקונומי שלי זה דבר נסבל, אבל לא תענוג גדול. הנוסח האדנותי של ההודעה הוא גם די מקומם ("על ההורים להביא XX לא יאוחר מ YY"). חקירה ודרישה קטנים מגלים שהילדים כבר עורכים חזרות מזה זמן מה, מן הסתם במקום שעות לימוד, ובוודאי שבשמש הקופחת. הטקס עצמו הוא בשעה לא מתאימה לאנשים עובדים. אולי יום שישי ב11:00. בדיוק שיא הסידורים שיום שישי נועד אליו. אולי יום שלישי ב17:30 . שיא הפקקים ולפני זמן ההגעה הרגיל של בני מעמד אלו שלא עובדים במערכת החינוך. כדי לא לפגוע באיכות החוויה מתריעים גם "אין להביא אחים קטנים". מה שבדרך כלל מוריד הורה אחד מהאירוע. לפחות זה. אין לי בעיה להתיחס בסלחנות לחובבנות של הטקסים. הרי מקודם התלוננתי שמאריכים בחזרות. מבחינתי שהמקהלה קצת תצלע ושגם ילדים המתקשים לקרוא יקבלו שורה. גם להם יש הורים שרוצים לצלם אותם. אבל האורך! נאומי הברכה של הגננת, הסייעת, נציגת ועד ההורים ותוקי מהעיריה. הילדים המסכנים יושבים בלי מים, לעיתים בשמש ( 17:30, יום שלישי, זוכרים?), ממתינים לתורם לפיזוז קצר, אולי דיקלום. ההורים כבר נעים באי נוחות על כסאותיהם ( בדרך כלל כסאות שנלקחו מאחת הכיתות הנמוכות, ואינם מותאמים למבוגרים), נזכרים במחוייבויות אחרות ומודאגים מהילדים האחרים שנשארו בבית עם הסבא או האמא ( שזכתה בהגרלה מול האבא -"הפעם *אתה* הולך לטקס"). כשמסתיים החלק הרשמי, מתחילים לחגוג באמת- הבורקס והמשקאות, הפיצות ( עכשיו אני מבין מה עשו עם 25 הש"ח שלי) והפורקן של הילדים לאחר שישבו מאובנים כשעה וחצי. אם מאוד ממהרים, זה הזמן לברוח. אבל כנראה שלא כל ההורים סובלים כמוני, או שאוכל חינם גורם להם להשאר. אז אי אפשר להיות הסוציומאט הראשון, ממילא אני לא מוצא את הבת שלי. אם הארוע הוא ביום שישי, אפשר להתנחם בכך שגם המורים לא ישארו לאחר השעה 13:00 אבל באמצע השבוע, השמיים הם הגבול. בסוף אני מאתר את הבת שלי, שפתאום גילתה שהיא חייבת לעדכן באופן *דחוף* אחת מהחברות שלה בנושא חשוב מאין כמותו. העידכון מוליד קסקדה של עידכונים שכנגד, אבל לבסוף מפולת העידכונים נגמרת. כשאנו מגיעים הביתה אישתי מזכירה לי שלא החזרתי את מגש הבורקס. "מחר" אני אומר לה. למחרת אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |