|
||||
|
||||
למי ששאל בדוא"ל והסב את תשומת ליבי (תודה) ולכל מאן דבעי: זאת לא אני. (ועכשיו, משראיתי במה מדובר, אני גם קצת נעלבת מהשאלה. יש בסיפור הזה לפחות פועל אחד ועוד הרבה אלמנטים שבהם מעולם לא השתמשתי ולא הייתי משתמשת, אבל לומשנה) |
|
||||
|
||||
''כמובן ש...'' יחד עם ה''שב''ק'' מטהרים את שמך גם בעיני מי שיטעה לחשוב שאת היית משתמשת בביטוי וולגרי כמו ''להפליץ''. אני בטוח שאת לא היית יורדת לשפת ביבים כזאת אפילו כחיקוי של מישהי אחרת , רעבעצען. |
|
||||
|
||||
תודה, יקירי :-] |
|
||||
|
||||
לא חשבתי שזאת את. את באמת לא היית יורדת לרמה כזאת וחוץ מזה לא נראה לי שזה מישהו מהקבועים פה. אולי נפלה להנה במקרה איזה אקסית ממורמרת של גיל רונן :-) |
|
||||
|
||||
גם אקסית וגם ממורמרת? למה? הרי אם היא כבר נפטרה ממנו, היא צריכה להשאיר אותו מאחריה ולהתקדם הלאה, למקומות יותר שמחים ויותר טובים, לא? |
|
||||
|
||||
טוב, נדרש איזה זמן להתאושש מטראומה כזאת, לא? |
|
||||
|
||||
את צודקת, ועכשיו הגיע אלי דוא"ל שבו הוסבר לי ביתר פירוט הדבר המובן מאליו שהיה צריך להיות מובן מאליו גם לי: שבהרבה מקרים נדרש לא רק איזה זמן אלא זמן *רב* להתאושש מהטראומה, ובמקרים מסויימים - כל החיים (שלא נדע. זהירות, בנות! :-]). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |