|
||||
|
||||
תהייה אידיאולוגית ופסיכולוגיסטית לגבי הפסקה האחרונה: האם ייתכן שהחלק שכן התגרש, הפך למובטל לזמן ממושך וכולי, החליט במודע או שלא במודע ליצור לעצמו נראטיב שכזה מתוקף אמונתו? האם האמונה שלפיה הפינוי הוא שבר גדול בחזון הגאולי, מחזה שלא ייתכן ושהקב"ה לא היה "אמור" להרשות לו להתרחש, גוררת גם רצון להפגין את הקושי ביתר שאת (בפני עצמם או בפני אחרים)?להעמיס עליו, כי חזרה מהירה לחיים "כאילו דבר לא קרה" תהיה הודאה כואבת מדי בקלות שבה התפוגגו אמונות רבות של האוכלוסייה הנ"ל? סליחה על פתלתלות המשפטים, היה לי יום פתלתול. |
|
||||
|
||||
המסביר או איזי הזכירו ברפרוף את מה שאת אומרת וגם אני חשבתי על הנקודה בדיוק כפי שתיארת אותה לאחר ששלחתי את התגובה. המתנחלים, בעידוד הרבנים שלהם, הפכו את האמונה והעשייה הפוליטית שלהם למשחק סכום אפס וזה ההבדל הגדול בינם לבין הציונות הריאליסטית של בן גוריון, רבין ואפילו שרון. ככל שמפעל ההתנחלויות הפך בהדרגה למנותק מהמציאות, כך לובתה אש המפעל וקיומו הותנה בהפרדות וקריעה מ'השמאלנים הבוגדים והעייפים'. נירמול החיים וחזרה לשגרה בקרב העם 'הבוגד' הוא מעשה בלתי אפשרי ודוגמא לכך היא התביעה ההרסנית של המפונים להקים יישובים קהילתיים למפונים בלבד. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |