 |
לגופה של דוגמה - הגיבור בחטא ועונשו מוצג למיטב זכרוני כטועה, ומוצא את עצמו בהודאה בטעותו. הוא מגלה שאינו מורכב מהחומרים של זה שעשה מעשה נבלה כדי לעלות לגדולה ולהיטיב אח''כ עם ההמונים.
ואף כי אני לא זוכר שהספר עוסק בפירוש בטענה אותה הוא מעלה, ולפיה כל אדם דגול עשה מעשים לא ראויים בתחילת דרכו ועלה לגדולה על גבי גופות (בנימוק האוטיליטרי שבתוצאה הסופית רב הטוב על הרע), קשה להגיד שאין בו מסר חינוכי.
אין מדובר פה ב'אסור לרצוח' בנאלי, אלא בכך שהרוצח, אם הוא מוסרי בבסיסו (גישה אסנציאליסטית למוסר), משלם על הרצח בנפשו ונשמתו באופן טבעי.
השאלה כיצד ''ראוי'' להתייחס לאנשים שעולים לגדולה על בסיס מעשה נורא ונתפסים כמיטיבים עם האנושות לא מקבלת בספר תשובה ישירה למיטב זכרוני, אבל זה לא גורע מהמסר ''החינוכי'' של הספר, לפחות כמו שאני הבנתי אותו.
לגבי הקשר האמנות בדיון בכלל, מזכיר לי תהיות על ואגנר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש