|
||||
|
||||
לא קראתי את הספר המדובר, אך ביליתי 4 שעות במוזיאון הלאומי החדש של ברלין באונטר דן לינדן. מה שעבר אלי באופן חזק (כנראה לא במקרה) הוא הרעב הנורא של שנות העשרים בגרמניה והפחד האיום בשנות השלושים מפני חזרת הרעב. יש להבין כי במרכז אירופה, בברלין עצמה, אנשים גוועו ברעב, ואז אחרי שנים מועטות של בטחון ראו עצמם אותם אנשים מחליקים בחזרה למשבר ולרעב. הוסיפו לזה את הצל הכבד של סטלין שנפל על גרמניה יותר מעל כל מקום אחר באירופה. הגרמני המצוי, בשנות השלושים המוקדמות, היה תחת איום קיומי יום-יומי ואישי. אנשים במצב כזה מוכנים ופתוחים לכל שטיפת מוח שתראה להם נתיב לבטחון קיומי. כמדומני שזה הסבר מספיק לעליתו המטאורית של נואם מוכשר עם פרוגרמה נגדית לקומוניזם ועם מסר של לאומיות. מה שאינו מוסבר הוא הנכונות לפתרון בעיות הלאום תוך רצח עם של הסלאבים (ראשית כל) והיהודים. בזאת, נדמה לי שחוסר ההבנה שלנו (שלי) נובע קודם כל מהאופי הלאומי של היהודים. אחרי הכל, אם נביט סביבנו נראה עוד עמים שרצח עם אינו בלתי מובן להם כפתרון לבעיותיהם. |
|
||||
|
||||
אני לא ממש מקבל את ההסבר הזה. לא נראה לי שהגרמני המצוי בשנות השלושים (או אפילו בשנות העשרים) היה מצוי בסכנה קיומית. אנסה למצוא נתונים מדוייקים, אבל נראה לי שמצבו היה טוב יותר משל פליט בעזה. מעבר לכריזמה של היטלר ולקריאה למנהיג חזק וכו, נראה לי שהגרמנים פשוט אהבו את הרעיונות שבבסיס האידאולוגיה הנאצית. אנטישמיות ודרויניזם חברתי כנראה היו main stream בגרמניה, במידה זו או אחרת. |
|
||||
|
||||
ודאי שמצבם של הגרמנים באותה תקופה היה טוב יותר משל פליטים בעזה. והאם נראה לך שהפליטים בעזה אינם "מוכנים ופתוחים לכל שטיפת מוח שתראה להם נתיב לבטחון קיומי"? |
|
||||
|
||||
לא כל שטיפת מוח. דווקא הם אולי מוכנים לפתרונות אלימים, אבל זה גם בגלל שההומאניזם אינו נר לרגליהם. תחשוב למשל על תקופת הצנע בישראל. מישהו דיבר על השמדת עם? מישהו דיבר על סדר חדש? (והאם הסיבה שלא היא שהמשבר היה פחות עמוק?) |
|
||||
|
||||
המשבר היה פחות עמוק. על השמדת עם גם הפלסטינים לא מדברים. וחבתקופת הצנע היה כאן גם משטר צבאי. |
|
||||
|
||||
בתקופת הצנע לא רעבו בארץ. אכלו פחות, אכלו גרוע, אבל לא רעבו. |
|
||||
|
||||
נכון, אבל לעומת זאת בתקופת הפרוספריטי רעבו בארץ. (חלק) אכלו יותר, אכלו במסעדות גורמה, אבל (שוב חלק, אלא שאחר) רעבו.1 ___ 1 יורה ובוכה: שהרי אני נמנה על החלק שאוכל יותר. |
|
||||
|
||||
אתה שוכח את החלק שיש לו כסף לאכול יותר והוא רעב בשם הדיאטה. |
|
||||
|
||||
אתה טועה לגבי השוואת המצב של פליט בעזה לגרמנים רבים בשנות ה20 ותחילת ה-30 . חוסר הודאות והמשבר החברתי היו מאד חזקים. אינך מעריך מספיק את תחושות היאוש של ראיית הסדר החברתי כעומד לפני חורבן. למרות מחקרו של גולדהאגן, אינני חושב שהאנטישמיות בציבור הרחב בגרמניה היתה עמוקה יותר מאשר בצרפת; הרקע שהי עליו היא הוקרנה לעיני הגרמנים היה שונה ולכן היא הגיעה לביטוי רצחני כל כך. |
|
||||
|
||||
אולי לא מדובר רק באנטישמיות, אלא גם בהיעדרו של הומאניזם ככוח חזק, וגם בתחושת העליונות של העם הגרמני, שהביאה אותו להתנהגות ''חסרת בושה'', בלשון המעטה. קשה לי להאמין שהצרפתים או האמריקאים היו עושים דברים דומים בתקופה הזאת. הנה, בארה''ב למשל, היה משבר כלכלי דומה, אך רעיונות של השמדת עם ושל ''סדר חדש'' על בסיס גזעני בכלל לא עמדו על הפרק. העניין הוא שלהרבה גרמנים זה פשוט נראה נכון (אני לא טוען פה שום טענה גזענית, אבל אלה היו הערכים שלהם באות תקופה). |
|
||||
|
||||
האמריקאים זה סיפור קצת שונה מבחינת האנטישמיות. |
|
||||
|
||||
לפחות לפי הספר של פיליפ רות "המזימה נגד אמריקה" כן היו רעיונות של סדר חדש בארה"ב. מה עוד שבלונג איילנד היה בשנות השלושים סניף פעיל של המפלגה הנאצית עם מצעדים ואסיפות וכל השאר. בצרפת היו החולצות הכחולות (או משהו דומה) אאל"ט. |
|
||||
|
||||
ספר משונה ביותר של פיליפ רות. אם הבנתי אותו נכון, הכוונה היתה להראות באיזה קלות יכלה ההיסטוריה האמריקאית לקבל תפנית בכיוון של נאציזם. עיקר הסיפור הוא שצ'רלס לינדברג (הטייס הידוע) מצליח להבחר לנשיא במקום רוזבלט ומנהל מדיניות פרו-גרמנית. יחד עם זאת גם הסיפור הבדיוני של רות הולך עם התזה "בארה"ב זה לא יכול לקרות" משום שבסופו של דבר מתחוללת מהפכת מדינה בהובלתם של רוזבלט ולא-גארדיה (ראש העיר האיטלקי-יהודי של ניו יורק) המדיחה את לינדברג וחושפת אותו כמרגל גרמני (מתוך סחיטה או מרצונו, לא בדיוק הבנתי). נראה לי שיש משהו באמירה ש"באמריקה זה שונה". הנאציזם של שנות השלושים היה יותר פרו-גרמני מאשר פרו נאצי. אפילו תנועה פרו-נאצית מובהקת כמו הבונד הגרמני-אמריקני התבססה אך ורק על מהגרים ממוצא גרמני והיתה יותר קרובה לארגון של קהילת מהגרים מאשר תנועה פוליטית (משהו כמו הטמפלרים בא"י). העובדה שארה"ב היא קהילת מהגרים יצרה שם אנטישמיות שונה מאד מאשר באירופה. האנטישמיות שם קשורה בד"כ לחיכוכים בין קהילות מהגרים או ליחסים המורכבים של אמריקה עם הקהילה השחורה ולא לזוג המסורתי של אירופה (האנטישמיות הדתית / האנטישמיות המודרנית-לאומנית). |
|
||||
|
||||
המרגל היהודי שהעביר סודות מלוס אלמוס לסובייטים טען שעשה זאת בדיוק בגלל הפחד הזה. תאודור הול [ויקיפדיה] |
|
||||
|
||||
בשולי הדברים הספר (הלא משונה בעיני) מצייר תמונה יפה של חיים יהודיים בארה"ב של שנות ה20-40 של המאה העשרים מחוץ לסטראוטיפ המצוי של רחוב הסתר בלואר איסט סייד של מנהטן. רות מתאר (מנסיונו) חיים תוססים של קהיליה יהודית-חילונית בעיר ניו ארק שבניו ג'רזי, עם דגש על "חיים" ו"חילונים" ופחות על "יהודיים" (במובן של יידיש-קייט). |
|
||||
|
||||
טוב, אבל זאת הוא כבר עשה ב"קובלנתו של פורטנוי", ללא התסריט של היסטוריה חליפית שאליו כיוונתי בתואר "משונה". אני לא רוצה להרחיב את העבירה שכבר עשיתי על חוק ה"לא לגלות את סוף הספר" ולכן לא אתאר כיצד נפתרת העלילה אבל אשוב ואציין שמדובר בסוג קיצוני ומשונה של "דאוס אקס מכינה". בסופו של דבר, קשה להבין מהי התזה של רות. האם אנטישמיות חסלנית ושואה יכולים לקרות גם בארה"ב או שמא באמריקה זה אחרת? |
|
||||
|
||||
שוקי, האם אתה אתה מכיר את הספר הזה: |
|
||||
|
||||
לא. מעניין מאוד. נראה שהאמריקאים רדופים ע''י חרדות לאובדן חרויות הפרט שלהם. זה התחיל מג'פרסון ונמשך עד מחילותיהם של הרדיקלים בני ימינו ביערות איובה. |
|
||||
|
||||
ואת אלה אתה מכיר? האיש במצודה הרמה [ויקיפדיה] |
|
||||
|
||||
לצערי לא. התיאור של האיש במצודה הרמה בויקיפדיה נשמע לי מרתק במיוחד. בכל אופן ההיסטוריה החילופית של פיליפ ק. דיק נשמעת יותר מרתקת מההיסטוריה החילופית הקצת מאולצת לטעמי של פיליפ רות. |
|
||||
|
||||
אבל צריך לאהוב את השיטה הנרטיבית המוזרה של פ.ק.ד. כדי לצלוח את הספר. |
|
||||
|
||||
את למשל דוגמא מצויינת למי שאוהבת את השיטה הנרטיבית וכולי. האם לא שמת לב לזה? הפיתולים התמוהים בעלילה, הנושאים שמועלים ואז נזרקים כלאחר יד, חוסר המיקוד בשליש האחרון של כל אחד מהספרים שלו? |
|
||||
|
||||
אני - מה? אוהבת את "השיטה הנרטיבית" (מה זה)? אני מקווה שזו מחמאה :-) ודאי ששמתי לב לזה, אבל כשאני קוראת את דיק אני לא מחפשת עלילה מהודקת, אלא נהנית מדברים אחרים לגמרי. הבלבול, ההליכה במעגלים, הרעיונות האפויים למחצה, הם פן אחד בכתיבתו, ובאים יחד עם רעיונות מבריקים וחדשניים, הומור סהרורי וזווית ראייה שכורת חושים לחלוטין (מילה נקייה ל"מסוממת"). למעשה קשה לכתוב על הנושאים שהוא כותב בצורה "נרטיבית" שעדיין תהיה אותנטית. לי שווה לקנות את זה כחבילה, ובספריו הטובים יותר האפקט של הכתיבה הזו גם מרגש ומעציב. |
|
||||
|
||||
את מבחינתי כתבתנו לענייני פ.ק.ד. באייל. למי שקשה עם זה יהיה קשה לצלוח את הספרים שלו. זה מה שאמרתי. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |